של פועלי הדפוס מסרו ברחוב לאשנו את ילדיהן לידיהן
של נשים פולניות רחומות ובמשך שעה ארוכה עקבו בעיניים
דומעות אחרי הילדים שסובבו בלי הרף את ראשיהם הקטנים
אל אמותיהם, בלי לדעת לאן מובילות מובילות אותם הנשים הזרות.
באותם הימים של מתיחות גוברת , בעת שבבונקרים התת קרקעיים
של הגיטו התנהלו הכנות קדחתניות למרד, ניהלנו
אנו פועלי הדפוס חיי עצלות. לא היינו צריכים עוד להשכים
קום כדי ללכת לעבודה ברחוב לאשנו, מלאי מזון היה לנו –
בישלנו, איפוא, אכלנו, וכאנשים החיים בשולי המאורעות,
חיכינו לראות מה ילד יום.
יום אחד בא אלינו "האדום" ואמר, כי קיבל פקודה לעבור
עם מכונת היריה שלו לגג אחר בנקודה אסטרטגית בגיטו.
זאת היתה הפעם האחרונה שראיתיו. במחצית השניה של
אפריל 1943 תכפו היריות בעיקר ברחובות נאלאבקי, גאנשה
וזמנהוף. לעתים ראינו איך חברי הארגון הלוחם ממקשים את
הכבישים ברחובות המוליכים אל שערי הגיטו בהנחה שהנאצים
עשויים בכל רגע להכניס לגיטו דרך הרחובות האלה
טנקים ותותחים.
בערב ה 18 באפריל 1943 בפרוץ ההתקוממות, עלינו
כולנו
אל גג ביתנו כדי לראות מה מרחש. בהצטלבות נאלאבקי
וגאנשה בער טנק נאצי ובחורי הארגון הלוחם היהודי
התרוצצו על הגגות, ירו במכונות יריה על החיילים הנאצים
והשליכו עליהם רימוני יד. לא ידעתי אז שזהו ליל הסדר
הראשון. שנה לפני כן, בפסח של 1942, עוד ערך אבי
סדר
בדירתנו ברחוב כלודנה 15 בגיטו הקטן, ואפילו מצות היו
לנו.
היריות באותו ערב של 18 באפריל 1943 נמשכו שעות
אחדות
ולפתע השתרר שקט. הגרמנים סבלו אבדות כבדות ונסוגו
מן הגיטו. למחרת היום החלו להפגיז בתותחים את בתי
הגיטו וההפגזה הזאת ארכה שלושה ימים שבהם הסתתרנו
במרתף ביתנו.
ביום 21 באפריל 1943 שוב חלה הפוגה בקרבות.
יחידות (82)
גדולות של הצבא הנאצי נכנסו לרחובות הגיטו והחלו לאסוף
את עובדי כל בתי המלאכה, בכללם של בית הדפוס שלנו,
הנאצים הודיעו כי מרכזים אותנו לבדיקת תעודות וכי בעלי
תעודות נאותות ימשיכו בעבודה.
בצעידתנו דרך הרחובות
ניסקה, נאלאבקי וגאנשה בכיוון רחוב זמנהוף, ראינו איך
מכל צד מובללות קבוצות של יהודים שמספרם גדל בלי הרף
והגיע לאלפים אחדים. אך לא נפל ממנו מספר הנאצים
המזוינים: כנגד כל יהודי – חייל נאצי מזוין מכף רגל ועד ראש.
פעם בפעם הושלכה מעל גג או מתוך חלון פצצה פרימיטיבית
ועל האש הרצופה של מכונות היריה הנאציות ענו
יריות בודדות של לוחמי הגיטו המוסתרים. החלונות והגגות
לאורך נאלאבקי, גאנשה וזמנהוף היו תפוסים על ידי
גרמנים.
מפעם לפעם יצאו הלוחמים ממחבואיהם התת קרקעיים וירו
בנאצים. עד לרגע האחרון החזיקו בעמדותיהם ואת הכדור
האחרון שמרו לעצמם ולא נכנעו.
באחד החלונות ראיתי בחור צעיר שהסתתר מאחורי מזודה
וירה בנאצים שהובילו אותנו. הבחנתי כי הוא פצוע קשה
ואלה אולי רגעיו האחרונים, אך הוא לא חדל לירות . הבטתי
בבחור הזה ושאלתי את עצמי, מדוע איננו מתנפלים כולנו
על הגרמנים, פשוט בציפורנינו ובשינינו. זה לא קרה.כנראה
משום שחסרו בתוכנו המנהיגים שידחפונו לכך.. ואולי משום
הסיבה הפשוטה שלא נזל בעורקינו דם לוחמים. מכל מקום
באופן אישי נתתי לעצמי דין וחשבון שאין בי דם גיבורים
וללא כל התנגדות הלכתי אל אשר הוליכוני . אולי משום כך
נשארתי בחיים ואני יכולה להודות באמת המעציבה הזאת.
אילו גילינו גבורה ותקפנו את הנאצים בידינו הריקות, לא
היה איש מאיתנו נשאר בחיים. כולנו שימשנו מטרה לאש
ישירה של החיילים הנאצים שעקבו אחרינו בלי הרף מן
הגגות וחלונות הבתים שלידם עברנו.
לאחר שהחזיקו אותנו שעות אחדות ברחוב זמנהוף, הוציאונו
דרך מעבר מיוחד אל האומשלאג-פלאץ שבו כבר עמדה (83)
,
