מעשירי ראדום. אני הייתי בין הקורבנות הראשונים של

מעשה מרמה זה, אך לא העזתי למחות, כי לא רציתי להזיק

לאחותי נינה.

אחר חודש עבודה במפעל נשארתי איפוא בלי ניירות

ומופרדת מקבוצתי הורשאית. לעת עתה עוד הסתדרתי איכשהו.

חזרתי למלא מקומן של נשי ראדום האמידות בחפירת כבול,

אך נשקפה לי הסכנה של ביקורת גרמנית. שוב הייתי "פראית".

כל ערב נפגשתי עם קבוצת הורשאים שלי ויחד הלכנו

אל מטבח הגיטו לקבל כמה מנות מרק שנשאנו הביתה ושם

אכלנו את ארוחתנו. רבים מקבוצתנו הצליחו להשיג דירות

נפרדות בגיטו וכך רווח לנו בשני החדרים הגדולים שהקצתה

הנהלת הגיטו לקבוצה הורשאית כולה. מספרנו היה עתה לא

יותר מעשרים איש בערך וחיינו חיים "נוחים". אחדים מאתנו

אפילו השיגו מיטות וכמעט לכולנו היו שמיכות וכרים.

בחדר הקטן יותר עמד תנור גדול מן הסוג הישן שמאחוריו

נהגנו להתלבש ולהתפשט. כל אימת שאחת הנערות הלכה אל

מאחורי התנור להחליף בגדים, היה ה"דון ז'ואן" שבחברתנו,

רומאק, קורא בקול: "אני רואה הכל"... ברגע זה היו כמה

נשים משליכות שמיכה על ראשו וסוחבות אותו אל החדר

השני. לא אחת ספג בהזדמנות זו מכות נאמנות והדבר שימש

לו לקח לימים אחדים. על אף התנהגותו השובבה היה רומאק

בחור הגון שהלמה אותו המימרה הידועה כי כלב נובח אינו נושך...

הידידים המסורים ביותר של אחותי ושלי מקרב פועלי הדםוס

הורשאים היו ולאדאק ציפל ואדאק ש. ולאדק היה

קרוב במיוחד אל אחותי נינה והכל סביבם ראום כחתן וכלה.

ולאדאק ציפל היה בחור חזק ורציני, ואילו אדאק ש. -

צנום, ממש עור ועצמות, ובפיו אף לא שן אחת. השיניים

האחרונות שנשארו לו אחר גיטו וארשה, איבד במחנה

הריכוז הלובליני, אך על אף נסיונותיו הקשים, לא נפלה

רוחו הטובה וברגעים העצובים ביותר היה משמחנו בהלצותיו           (115)

ובמבצעיו הקומיים. עם כל מראהו העלוב היה אדאק בחור

אמיץ, מלא תחבולות וזריזות שעמדו לו לא אחת וסייעו לו

להחלץ ממצבים מסוכנים.

לקבוצתנו השתייכו אנה רודמאן ובעלה, עובד דפוס בוארשה.

היתה אנה רודמאן ידועה כאשת חיל שהפילה חתיתה

על שכנותיה. אולם בגיטו ראדום נתגלתה אנה רודמאן כאשה

בעלת לב ומילאה תפקיד של אם משפחת אנשי הדפוס. לי

היתה לעתים קרובות מחליפה את התחבושות ועל אחותי

נינה שרזתה מאוד במאידאנאק, שמרה כעל בתה היא וכל

פעם הגישה לה משהו לאכול. אנה רודמאן כיבסה את כותונתיהם

של מחצית הגברים הוארשאיים והיתה רבה עם כל

אחד שלא נהג כשורה בחבריו. אשה פשוטה ובלתי משכילה

זו גילתה בנסיבות הקשות רגש נדיר של יושר וסולידריות .

אחר העבודה שררה בדירתנו אוירה משפחתית. אכלנו יחד,

שרנו והתבדרנו. במרוצת הזמן נתפרסמנו עד כדי כך, שרבים

מיהודי ראדום באו לבקרנו, במיוחד כדי לשמוע את נגינתו

המופלאה של הכנר המוכשר אשר בקבוצתנו. זה היה אדאם וולסקי

כפי שהיה רשום בניירותיו האריים המזוייפים או

כפי שאנו קראנו לו בפשטות: אדולאק.

הוא היה אדמוני נאה וגבה קומה בשנות הארבעים . מוצאו

מצ'אנסטוחוב. ובפרוץ המלחמה היה בדרך לקריירה מוסיקלית

גדולה. פגישתי הראשונה אתו נתקיימה בנסיבות טראגיות.

היה זה בחודש ינואר 1943, חדשים אחדים לפני המרד בגיטו וארשה.

בשובי מעבודתי בבית הדפוס נתקלתי בשער הבית

ברחוב ניסקה שבו התגוררתי אז, באשה אדומת שער, נאה

וצעירה שעמדה ובכתה. לשאלתי לסיבת בכיה ואם אוכל

לעזור לה במשהו, סיפרה בפולנית רצוצה כי מוצאה מגרמניה        

וכי יחד עם בעלה הגיעה זה עתה מן הצד הארי, שבו

התגוררו על סמך ניירות מזוייפים. שכן פולני הלשין עליהם

וברגע שהנאצים החלו להתדפק על דלתם, ברחו בדלת

אחורית. עלה בידם להשפיע על החייל הנאצי ששמר ליד

שער הגיטו, להרשות להם להיכנס. אך כה מבוהלים היו            (115)

,

את השוטר היהודי שהנאצים חיפשוהו בכל פינות הגיטו .

באמצע חודש פברואר 1943 חלה שוב הפוגה בגירושים

ויהודים חזרו ונראו ברחובות הגיטו. כן חודש המסחר עם

הצד הארי שקיבל צורה של חליפין: וילונות, כלי מיטה,

כלי מטבח ומלבושים הוחלפו בבשר, חלב, לחם וביצים.

התחלתי לחשוב על דרכים לשיפור מה של תנאי חיי. השינה

בחדר קר ועל גבי שק מלוכלך ממולא קש מרוסק, היתה

ללא נשוא. מלבד זה שרר בפברואר של 1943 קור בלתי רגיל.

יום אחד ניגשתי באמצע העבודה אל המשגיח הנאצי

שלנו וביקשתי ממנו רשות להעביר לתוך הגיטו קצת רהיטים

וכלי מיטה מן הדירות הריקות שבבית ברחוב לאשנו,

שבו נמצא בשעתו בית הדפוס שלנו.

עד לגירושים ההמוניים האחרונים שנערכו בינואר 1943,

היה רחוב לאשנו כלול בגיטו והתגוררו בו כמה רבבות

יהודים. עכשיו התרוקן הרחוב לחלוטין והוצא מן הגיטו,

באופן רשמי כבר היה שייך לצד הארי אך לא ניתנה עדיין

רשות לאוכלוסיה הפולנית לתפוס את דירות היהודים המגורשים,

כי הנאצים עוד עסקו אז בשדידת הרכוש שהניחו

היהודים אחריהם. לצורך זה ארגנו הנאצים בריגדות מיוחדות

שהלכו מבית לבית, מיינו את הדברים והעמיסום על

משאיות. אך אלה עדיין לא הגיעו אל הדירות שבבית שלנו.

הלכתי לשם עם פועלי דפוס אחדים וחיפשתי את הדרוש לי .

מראה מוזר היה לדירות הללו ורגש של מועקה תקף אותי

בהתהלכי בבתים היהודיים הריקים שהסידורים בהם העידו

על שנים ארוכות של חיים מבוססים. פה ושם ניכרה עוד ידה

החרוצה של עקרת הבית שקישטה וייפתה כל פינה. לא אחת

היתה לי ההרגשה כי הנה תצא בעלת הבית מן המטבח

ותשאלני למעשי פה... היה נדמה לי כי כל רגע אשמע

צחוקו או בכיו של ילד הקורא לאמו או לאביו. באחד

החדרים מצאתי את השולחן ערוך לסעודה. בדירה אחרת

עמד על הכיריים סיר מרק. ושוב נכנסתי לדירה שבה כיסה

אבק דק את הרהיטים ועל שולחן ליד כורסה מונח ספר פתוח,    (74)

כאילו מישהו קם באמצע הקריאה ובעוד רגע יחזור לכאן.

כך ראיתי בבהירות איך החיים נותקו ונכרתו כאן בצורה

אכזרית באמצע מהלכם. בשעון קיר גדול נעצרו המחוגים

בשעה שמונה. נדודי על פני הדירות הריקות האלו הזכירו

לי את ביתי אני, שגם הוא נראה כך בשעה שהוצאו ממנו

הורי ואחותי האניה שעקבותיהם נעלמו ואינם. הלכנו מדירה

לדירה. פה לקחנו ספה, שם תנור קטן עם צינורות כדי לחמם

את חדרנו הקר. לקחנו שמיכה, כר, סירים אחדים, צלחות

ואף ארון קטן לשים בו את הכלים. בדירה אחת מצאנו שק

פחם. הצלחנו לאסוף כל הנחוץ כדי להפוך את חדרנו הקר

לחדר מגורים חם ואנושי. היינו חייבים למהר ולהעביר את

החפצים, כי כל יום וכל שעה עלולים היו הנאצים לבוא

ולרוקן את הדירות האלה. העמסנו הכל על עגלת יד על מנת

לקחת אותה לגיטו אחרי העבודה. ברגע האחרון הגיע

מנהלנו הנאצי, כשהוא נושא בידו מיטת תינוק קטנה. הוא

שם אותה על העגלה ואמר לי בחיוך ציני: "ודאי תלדי עוד

תינוק והנה מתנתי בשבילו".

בערב, לאחר שחזרנו מהעבודה בבית הדפוס, סידרנו את

חדרנו ברחוב ניסקה ובהשוואה עם שכנינו היתה לנו דירת מותרות.

מן המזון שאספנו בדירות העזובות הכינה אחותי נינה

ארוחה טעימה.

אחותי ואני חילקנו בינינו את התפקידים. נינה עסקה

בניהול הבית ובבישול, ואני עסקתי בהברחות ובחיפוש אחרי

מזון בדירות העזובות. אחותי אהבה גם לתפור והיתה מכינה

בשביל עצמה ובשבילי שמלות ממלבושים שונים. אך היא

רעדה למראה גרמני. כל המלאכות המסוכנות עשיתי אני

ומשום כך רכשה לי נינה כבוד רב והיתה שומעת בקולי

כאילו אני הנני האחות הבכירה. אולם ברגע שנחלש הטירור

הנאצי בגיטו, חזרה נינה לשחק תפקידה של האחות הבכירה

ולא אחת הגיעו הדברים בינינו להתנגשויות קשות. לפתע

החלה נינה להזכיר לי, כי היא הקשישה ממני בארבע שנים

ועלי לציית לדברה. היתה מעמידה פנים כאילו היא לא רק       (75)

שבה עבדה קבוצה גדולה של גברים ונשים ביצור מעטפות.

ליאון מ. ניהל את המפעל ביד חזקה ולא סבל שמישהו ישמיע

ערעור כלשהו על הוראותיו החמורות. לא חלף זמן רב

והוא שם בי עין רעה משום שהעזתי להביע דעה ביקורתית

עליו. הדברים הגיעו לידי כך שאחר שבוע עבודה הרחיקני

מבית הדפוס. נוכח מחאתם של הפועלים ודרישתם להחזיר

אותי, השיב ליאון מ. כי יעשה זאת רק בתנאי שאתנצל

לפניו בפומבי. דחיתי את התנאי הזה ועזבתי את המקום. אחרי

ימים אחדים הורה ליאון מ. להחזיר אותי לעבודה, אבל מאז לא

החלפנו בינינו מילה. לעומת זאת הוספתי לקיים יחסים טובים

עם בני משפחתו – אשתו, ביתו ובנו.

אחרי חדשי סבל ארוכים של נדידה בתור "פראים" ממחבוא

למחבוא, נשמנו שתינו קצת לרווחה. כל עובדי בית הדפוס

יחד עם בני משפחותיהם היו משוכנים בבית שברחוב ניסקה 8.

לכל משפחה היתה דירה משלה והוקצבה לה מנת מזון

כסדרה. נינה ואני חזרנו לגור בחדרנו ברחוב מילה, שבו הסתדרנו

 לא רע ומיד היו לנו שם הרהיטים שארתור כהן עזר

לנו להעביר מדירתנו ברחוב כלודנה שבגיטו הקטן המחוסל.

השכם בבוקר לפני השעה 7, היינו עוברות בריצה לרחוב ניסקה

ומצטרפות שם אל קבוצת פועלי הדפוס, שהובלו בליווי

משמר אל בית הדפוס ברחוב לאשנו.

בערבים אחר העבודה היו אנשים מתכנסים בדירות ומספרים

בחוויות היום שחלף או בחדשות מעולם החוץ שמישהו

הצליח להשיגן ממקורות חשאיים. בבדידות שבחיי הגיטו היו

האנשים מתרפקים איש על רעהו. גברים שנשותיהם גורשו

או נשים שאיבדו את בעליהן וילדיהן, חיפשו להם שותפים

ארעיים לחיים. על אף הידיעות על מאות האלפים שניספו,

סירבו הגברים והנשים הגלמודים להשלים עם המחשבה שיקיריהם

אינם עוד בחיים. עדין קיננה בהם התקוה, אולי יצליחו

להינצל. אך בנתיים היה קשה להישאר גלמודים וכך

נתהוו  זוגות ארעיים.       (70)

אלה שהתחשבו בדעת השכנים היו מציגים את הגבר או

האשה שבאו אליהם בערב, בתור קרוב או קרובה שאין להם

דירה ובאו ללינת לילה. במשך הזמן התרגלו הכל לביקורים

של "הקרוב" או "הקרובה" והם כבר השתקעו בדירה שבה

התגוררו לעתים שלושה או ארבעה זוגות כאלה. דוקא הגברים

היו במקרים אלה גלויי לב הרבה יותר, ואילו הנשים השתדלו

עוד לשמור על שמן הטוב. במרוצת הימים נעשה המוסד הזה

של "קרובים" כה חשוד בעיני בני אדם, שכאשר כבר היה

למישהו שאר בשר אוטנטי, הוא נזהר מלהודות בכך. אך נשמעה

המילה "קרוב", העלו הכל חיוך של לעג על שפתיהם.

כך חיינו בתנאים אנושיים באופן יחסי עד המחצית השניה של

ינואר 1943 שבה חידשו הנאציםאת התנפלויותיהם על

רחובות הגיטו ואלפי יהודים שולחו למחנות המוות.

ב 18 בינואר 1943, בערך בשעה 5 לפנות בוקר, התעוררנו

פתע לכל יריות חזקות. חיש מהר התלבשנו ורצנו לעבר

רחוב ניסקה כדי לחדור אל הבית שבו גרו כל פועלי בית הדפוס

יחד עם ליאון מ. ומשפחתו. ברחובות לא נראתה נפש

חיה אך זמזום הכדורים אמר לנו שיורים בכיוון אלינו. פתאום

הרגשתי שמשהו פגע בעקב נעלי ושמעתי צליל מתכתי על

הכביש. באותו הרף עין נפלה חתיכת לבנה על כתפה של

אחותי. נצמדנו אל הקיר, לרגע הסתתרנו בתוך שער ואחר כך

הוספנו לרוץ עד שהגענו לחצר של ניסקה 8, שבה כבר

התאספו פועלי בית הדפוס יחד עם ליאון מ. ונחרדים התייעצנו

מה לעשות. ליאון מ. הציע כי הנשים שיש להן ילדים יתחבאו

בבונקרים של הבית, וכך נעשה. אלה שהועסקו ישירות בבית הדפוס

התייצבו בשורות כמו בכל יום וחיכו לחייל הנאצי

שהיה מוליכם אל העבודה. אחר חצי שעה הגיע הגרמני. בהעיפו

עין על הנאספים הבחין מיד בהעדרם של נשים וילדים

רבים. הוא הבין מה ארע ואמר בחיוך: "אין לכם מה לפחד,

אתם היהודים שלי ולא יאונה לכם דבר. נו, לעבודה!"

עם הנאצי בראש צעדנו דרך רחובות הגיטו המצומק. לפני

שנתיים היו בגיטו למעלה מחצי מליון יהודים. עתה נשאר        (71)