תצא חיה מכאן, חידלו מתכניותיכן האויליות לעתיד". נראה,

שאחותי האומללה חשה כי גורלה חתום.

האחראית בצריף שלנו שרדפה ועינתה אותנו במשך כל

החורף, לא שינתה כלל מדרכה אף על פי שהד רעמי התותחים

של צבאות הברית התקרב בלי הפסק והיה ברור כי

מפלת הנאצים קרובה לבוא. יום אחד, כאשר "זקנת הצריף"

החלה לרדוף אותנו באכזריות מיוחדת והלשינה עלינו לפני

"זקנת המחנה", כי אין אנו מחזיקות את מיטותינו בסדר,

החלטנו ללמדה לקח, אף על פי שידענו כי עלולות אנו לשלם

בעד המעשה בחיינו.

עובדה תכנית מדויקת לשם כך, בצורה שהיא לא תדע מי

השתתף בקשר. בלילה אחר כיבוי האור בצריף, החלנו

להרעיש במטרה למשוך אותה מחדרה. נשים חזקות אחדות

מקבוצתנו חיכו עם שמיכה ביד בפרוזדור החשוך וברגע

שהאחראית יצאה מחדרה ובהשמיעה צעקות רצה לאורך

הפרוזדור, השליכו הנשים את השמיכה על ראשה וסחבו אותה

לתוך הצריף. ממיטותינו והרבצנו בה דרך השמיכה

ככל שכוחותינו עמדו לנו. כל אחת שילמה לה בדרך זו

בעד החדשים הארוכים של סבל ועינויים שבהם סבלנו בשקט

לא רק את מכותיה, אלא גם יריקותיה בפנים.

בתחילה צרחה ואיימה, שנשלם  ביוקר בעד המעשה הזה.

אך בראותינו שהיא נחלשת, הפסקנו את המכות וכך, עטופה

בשמיכה נשאנו אותה לחדרה וזרקנוה על מיטתה. ריחמנו

על חייה, לא בגלל הפחד מפני עונש הגרמנים, אלא משום

שאף אחת מאתנו לא רצתה לשאת על מצפונה חייה של אשה

יהודיה, ותהיה חלאת אדם כמשגיחה זו.

אך למעשה לא היתה כל סיבה לפחדנו מפני עונש על

המכות שחלקנו למשגיחה היהודיה. איני יודעת, אם היא

בכלל סיפרה לנאצים על קורותיה. נראה כי היא השתיקה

את הענין משום שחשדה שהדבר יפגע באוטוריטה שלה

והנאצים עלולים עוד להענישה על כך. אולם במשך ימים

אחדים חיינו בפחד ובשובנו כל יום מן העבודה בבית-החרושת                (178)

ציפינו לעונש. אך לא קרה דבר. "זקנת הצריף"

בלעה את הענין.

האויר האביבי הצח הגדיל את תאבוננו והרעב הציק לי

מאד. החלטתי לנסות להשתכר בשביל כמה מנות מרק

נוספות. הנשים שעבדו במטבח כמובן לא ידעו רעב ולכן

השתוקקו יותר להתהדר בלבושן והיו מעונינות להחליף מזון

בבגדים. תרתי איפוא אחר דרך לביצוע עיסקה בשמלה או

בסוודר. מובן שברשותה של כל אחת מאתנו לא היתה אלא

שמלה אחת, אותה לא יכלה למכור אפילו ידעה שתמות ברעב.

אבל עלה בדעתי לשדל את ידידתי סאלה רייזמן שתחליף

את שמלתה הירוקה הנאה בשמלה פשוטה יותר ותמורת זאת

נקבל שתינו מאחת הנשים שבמטבח כמה מנות מרק מיוחדות.

סאלה רייזמן קיבלה את שמלתה הירוקה במקרה, בעת חלוקת

מלבושים במחנה.

עם סאלה רייזמן עשיתי יחד את כל דרך הנדודים מגיטו וארשה,

דרך מאידאנאק, ראדום, אושויץ, ראואנסבריק, עד

מאלהוף. בעלה היה אחד המנהלים של בית הדפוס בגיטו.

היינו מיודדות מאד ועזרנו זו לזו.

ערב אחד אחר העבודה, לקחתי את השמלה הירוקה ונכנסתי

לצריף שבו התגוררו מבשלות המחנה. סאלה ישבה בינתיים

על המיטה עטופה בשמיכה וחיכתה לשובי עם המרק ועם

שמלה אחרת. אך כל הזמן חרדה שמא תכנס המשגיחה לצריף

לעריכת ביקורת והיא תיאלץ לרדת ממיטתה. אבל לא קרה

דבר והעיסקה שלי בשמלה הירוקה הצליחה. אחת המבשלות

התפעלה מן השמלה ומיד נתנה לי את שמלתה ואחר משא ומתן

מייגע הסכימה לתת לנו במשך שבוע ימים שתי מנות

מרק מיוחדות – אחת לסאלה ואחת לי. גם סאלה היתה

מרוצה מן העיסקה. היא רק ביקרה אותי על כך שלא קבעתי

במפורש כמה קליפות תפוחי אדמה צריכות להיות בכל מנת מרק.

אחר שבוע ימים אפשר היה להכיר בסאלה שהעלתה

משקלה. אפילו אני נראיתי טוב יותר, אף על פי שמחצית

מנת המרק שלי מסרתי לאחותי.                      (179)

הוכנסנו לאולם גדול ונצטוינו לחכות בעמידה. הנשים

בקבוצתנו החלו להתלחש ביניהן וכמעט כולן היו משוכנעות

כי ראואנסבריק היא תחנתנו האחרונה וכאן ישיג אותנו הגז.

מדוע כאן דוקא – לא ידע איש. זו היתה תחושת רוב

הנשים. אני עצמי לא נפחדתי. פשוט לא נתקבל על דעתי

שהגרמנים יובילונו מפולין במיוחד לגרמניה כדי להשמיד

אותנו כאן, בעוד שיכלו לעשות זאת באושויץ בקלות ובמהירות.

רבה יותר.

הענין הזה לא העסיק אותי אף לרגע, לעומת זאת משכו

את תשומת לבי המשגיחות של המחנה. נשים מוזרות כאלה

לא ראיתי מימי. האמת היא שבמבט ראשון לא הייתי בטוחה

אם נשים הן או גברים. כולן היו רזות וגבוהות קומה, ללא

כל סימני נשיות. כולן נעלו נעליים וגרביים גבריות, לבשו

שמלות צרות ומקטרונים גבריים עם חולצות ועניבות כשל

גברים. לכולן שערות גזוזות קצר "א לה גרסון". במלה

אחת – גזע מיוחד, מן תערובת של גבר ואשה, ממויינות לפי

קומתן ומראן הפיסי.

במשך הלילה רשמו והאכילו אותנו וכאשר רק הכחיל היום

הועברנו לצריפים אחרים, לא כל כך נקיים. בצריפים החדשים

מצאנו נשים רבות מכל הלאומים, שדיברו בשבעים לשונות –

מגדל בבל אמיתי.

האחראית בצריף שלנו היתה גרמניה ארית צעירה בעלת

שערות בלונדיניות נהדרות, אך עוזרתה, ארית אף היא, נמנתה

עם הנשים מטיפןס גברי. גם קולה ותנועותיה היו כשל גבר.

ראואנסבריק היתה מחנה נשים ובמשך שלושת החדשים

שבהם שהיתי שם ראיתי רק פעמים אחדות גבר אמיתי. אף

הקצינים והרופאים הגרמנים נכנסו לעתים נדירות לתוך

המחנה שבו עמדו צריפי הנשים. לא נזקקנו לזמן ןרב כדי

לתפוס כי מחננו הוא קן של נשים לסביות מנוונות. לא

אחת היינו עדים להתפרצויות של קנאה מצד האחראית

לצריפנו כלפי "מחציתה השניה". תכופות ראינו את הזוגות

מתחבקים ומתנשקים, ולעתים גם מתקוטטים. מחזות אהבה           (162)

אלה עוררו בי בחילה ולעתים קרובות הייתי צריכה לאמץ

כל כוחותי כדי לא לפרוץ בצחוק. ברם שמחתי שהנאציות

הללו קיימו בקפידה את מצוות "טהרת הגזע" ולא הציקו לנו...

בדרך כלל היה מצבנו לא רע בראואנסבריק. הנשים מן

המשלוחים הקודמים עבדו קשה בבית החרושת ללבנים או

בחטיבת עצים ביער סמוך. כמעט כל יום היו ביניהן פצועות

וגם מקרים של איבוד יד או רגל. אך קבוצת הנשים שלנו

עשתה מעט מאד. מדי פעם היו שולחים אותנו לעבודות

קלות, אך לרוב היינו אחר מיפקד הבוקר נשארות בצריף

ושוכבות על האיצטבה. גם האוכל היה טוב בהרבה מבאושויץ.

אבל העובדה שחסרנו תעסוקה קבועה החזיקה אותנו

באי שקט מתמיד.  כי לא ידענו מה יביא לנו יום המחרת. כמעט

כל יום נלקחה מצריפנו אשה שלא חזרה לעולם. ידענו

שמצויה במחנה איזה מעבדה סודית שבה עוסקים מדענים

גרמנים בניסויים ביולוגים שונים ותחת להשתמש בעכברים

או ביצורים אחרים, משתמשים הם לצורך ניסוייהם בנשים

יהודיות. לכן התעוררה כל אחת מאתנו כל בוקר ברגש של

פחד, אם לא עליה נפל היום הגורל המר להיות מוצאת אי שם.

משום כך נשמנו כולנו לרווחה כאשר בוקר אחד הודיעה

האחראית כי מעבירים אותנו למחנה אחר. בפעם הראשונה

ראינו אז במחנה קבוצה גדולה יותר של גברים אמיתיים

שבדקו אותנו והכירו בכל נשי קבוצתנו כבעלות כושר עבודה.

לאחר שכל אחת קיבלה כיכר לחם, הובלנו לרכבת משא,

שכבר חיכתה בתחנה. לאן לוקחים אותנו ומה טיב העבודה

המחכה לנו – לא ידענו. אך היינו מאושרות על שיצאנו

מראואנסבריק, שבה ריחף מעלינו תמיד הסיוט של המעבדה

הנאצית הסודית.

לא היה לנו מושג אם הלחם שקיבלנו נועד להספיק לנו

ליומיים או לשלושה ימים וכאשר רק זזה הרכבת, התנפלנו

כולנו על הלחם הטרי וממש בלענוהו. לא אחת סבלה אחר כך

כאבי בטן. אך למזלנו לא ארכה הנסיעה אלא שעות

אחדות ובשעה מוקדמת אחר הצרים ירדנו מן הרכבת בתחנה        (163)

פרק ששה עשר

הנשים המוזרות מראואנסבירק

לאחר שכל אחת מאתנו קיבלה כיכר לחם וקופסת ריבה,

הועלינו לקרונות משא שננעלו מבחוץ ואחר שעה קלה יצאה

הרכבת מאושויץ. הפעם נסענו בנוחיות רבה. היינו מעטות

בכל קרון ואף יכולנו להשתרע על הרצפה. כה מעטים היו

היהודים שעוד נשארו בפולין, עד שלא היה לנאצים במי

למלא את קרונות המשא.

חצינו את צ'כוסלובקיה ועברנו דרך חלק גדול של גרמניה

בכיוון לראואנסבריק. ברם כה מיוגעת הייתי, שחסרו לי

הכוח והרצון להסתכל בתחנות הרכבת שעל פניהן עברנו.

אף לא היה לי מושג כמה זמן אנו נוסעים. כמו הנשים האחרות

בקרוני, שכבתי קפואה על הרצפה, ישנתי, נמנמתי ולא חשבתי

על כיוון הנסיעה ואף לא נתתי לי דין וחשבון מן העובדה

שיצאתי חיה מן הגיהנום של אושויץ.

אם הגיע המסע לקיצו נתבהר ראשי וכאשר הגענו אחר

חצות הלילה לראואנסבריק, הרגשתי עצמי נפושה ומוכשרת

לעמוד באירועים ובחוויות החדשים הצפויים לנו.

מאוחר בלילה הגענו לראואנסבריק ששכנה מרחק כמה

מאות צעדים בלבד מתחנת הרכבת. היה ליל אוקטובר 1944 קריר

ובאור הירח המלא נראה המחנה כעיירה ציורית עם שוק,

רחובות צרים ונקיים ושורות ארוכות של בתים קטנים.

הכל מסביב היה עטוף שקט שהופרע רק על ידי הד צעדינו.

אך הרושם הראשון של עיירה נקיה ומנומנמת היה רושם

מטעה, כי מיד למחרת היום נתגלתה לפנינו תהום הרקבון

והאכזריות שבה שקע המחנה.