בעלי תעודות העבודה שוחררו וארתור כהן ואני היינו בין המאושרים.

אך התביישנו להסתכל בעיני האנשים לידנו

שהושארו בכיכר.

בשובי לבית הדפוס מצאתי את אחותי במצב של התמוטטות

וארכה השעה עד שהתאוששה והחלה לחבקני ולנשקני.

גם הפועלים קיבלוני כולם בלבביות רבה ואחדים מהם אף

התנשקו אתי. שובי מן ה"אומשלאג-פלאץ" הפתיע את כולם.

לשאלתי מנין ידעו שנחטפתי, השיבו כי שיערו כך משום

שאותו יום חוסל הגיטו הקטן לחלוטין.

במשך הימים הקרובים לא יצאתי מפתח הבית. התנסיתי

דיי ופחדתי לצאת לרחוב. גם בבית הדפוס עצמו לא היו

עוד החיים בטוחים. יומיים אחר שובי נכנס אלינו ברנש

בלתי מוכר ואיים כי אם לא ניתן לו 5000 זלוטי, ילך

וילשין שהסתרנו במפעל מקלט רדיו. תחילה לא היה ברור

אם הברנש הוא יהודי או פולני ממוצא גרמני – "פולקס דויטשה",

ואחותי כבר היתה מוכנה לתת לו את הכסף. אך

הייתי נגד מתן זלוטי אחד. לא כל כך לכסף חרדתי

אלא מפני הסכנה להיות קרבן של סחיטות תכופות מפני

הברנש הזה.

כשהתברר לי, אחרי שיחה קצרה אתו שהוא יהודי, לבשתי

עוז ואמרתי לו כי אמסרהו מיד לידי הגרמנים בתור סחטן,

כן הכחשתי נמרצות שיש לנו רדיו. זה פעל. האיש הסתלק

אך איים שעוד יחזור. אותו לילה לא עצמנו עין, אבל לא

ראינו עוד את פרצופו.

המפעל עבד לסרוגין ובכספי הרווחים קנינו מזון לכל.

עצם השגת המזון היתה מבצע לא פשוט, אף אם נתעלם

מן המחירים שגעו משעה לשעה. נשי הפועלים עסקו בבישול

וכולנו חיינו כמשפחה אחת. כל יום שחלף בלי אסון היה

מאורע. בחוסר סבלנות ציפינו לרדת הלילה ובדפיקות לב

פגשנו כל בוקר.

ביום 27 באוגוסט 1942, בדיוק חודש ימים לגירוש הורי

ואחותי הצעירה, הופיעה בחצר של גאנשה 6 יחידה של     (47)