כל אחד לחדרו, נתנה לנו אשה קצת אורז וכמה חתיכות

סוכר כדי שנכין לנו תבשיל.

שני הימים שלאחר מכן עברו בשקט יחסי. נינה ואני התפרנסנו

ממתנת ידם של שאר יושבי הבונקר. כסף עוד היה לנו.

מלבד כמה אלפי זלוטי, היו עוד ברשותנו שני מטבעות זהב

של עשרים דולר כל אחד וטבעת זהב של אמנו. גם בבית הדפוס

שברחוב גאנשה היו עוד חבויים חפצי ערך. אך בזמן

הזה לא היה עוד בידי הכסף לעזור הרבה. פשוט, לא היה

מקום שבו אפשר היה לקנות מזון, ואנשים חיו מן המלאי

שהכינו לעצמם קודם לכן.

בערבו של היום השני נכונה לנו הפתעה בלתי רגילה. פתאום

שמענו קול אדם הקורא מבין הקרשים שבמרתף את שמי

ושם אחותי. יצאנו ומצאנו את זדאנק, שמכבר שכחנוהו. הוא

היה שכננו מרחוב קרוכמאלנה שהבטיח לבוא עם ידיד גרמני

כדי להוציאנו מהגיטו במקום אמו שגורשה. אז נראה לי

הדבר כהתפארות שוא ועתה נדמה היה לי שאין זה אלא חלום,

במיוחד כאשר הוסיף שיקח גם את אחותי.

מעוצבן ומגמגם ביקש זדאנאק שנמהר, כי למעלה משעה

שהוא מחפש אותנו והריהו מפחד שמא יתרגז החייל הגרמני,

שנשאר בחוץ בריקשה. בלי לקחת דבר איתנו, יצאנו לרחוב

ולפי הוראת זדאנאק התיישבנו שתינו בריקשה משני צידי

החייל הגרמני. הוא היה בחור בלונדי גבוה בשנות העשרים

הראשונות. חייל פשוט היה ומוצאו כנראה ממשפחה כפרית.

כשישבנו לידו, לא בירכנו לשלום ובמשך כל הזמן לא הוציא

הגה מפיו. אינני יודעת אם נהג כך מתוך ביישנות איכרית, או

מתוך גאוה גרמנית. נוטה אני להסבר הראשון.

הנסיעה בריקשה לא ארכה אלא דקות ספורות, אך בעינינו

דומה היה כל רגע לנצח. בהגיענו אל המשמר הושיט החייל

שישב ביני ובין אחותי את ידו לברכה נאצית וקרא "הייל היטלר!"

החייל שליד שער הגיטו השיב ונתן לנו מיד לעבור.

זדאנאק הוסיף לנסוע כברת דרך קצרה, נעצר, הודה לגרמני

ואמר לנו כי בבית שלידו נעצרנו הכין חדר בשבילנו. הוצאתי    (66)

את טבעת הזהב של אמי שהיתה תפורה בתוך כיס חולצתי

והצעתיה לחייל הנאצי. אך הוא סירב לקבלה ואמר כי עשה

את אשר עשה לא למען כסף, אלא מתוך ידידות לזדאנאק.

זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי בגיטו ניצוץ אנושי

ביחסו של גרמני ליהודי. לא ידוע לי אם הגרמני הזה נדבר

מראש עם החייל ליד השער, שיתן לנו לעבור. אפילו כך

הדבר, היה במעשהו משום הסתכנות רבה, כי פלוגות שיטור

נאציות סיירו אז ברחובות הגיטו ובדקו ניירותיו של כל

עובר ושב. אילו תפסו אותנו, היו הורגים במקום את שלושתנו –

זדאנאק – אחותי ואותי – והחייל הנאצי, אפילו נמנע

ממנו גורלנו היה ודאי נשלח מיד לחזית הרוסית. מעשהו

של הגרמני הצעיר הוכיח לי כי הניצוץ האנושי עוד לא  כבה

כליל אף בקרב הגרמנים.

המאמץ המסוכן להצילנו שעשה הבחור הזר לנו כמעט

לגמרי, היה בו משום הוכחה שניה כי אף בימים טראגיים

אלה שבהם נאלצו תושבי הגיטו, כחיות רדופות, לדאוג קודם

כל לעצמם, היו עוד אנשים שחשבו גם על זולתם. זדאנאק

כבר איבד את כל משפחתו ואת כל הקרובים לו, ואנו היינו

הידידים היחידים שנשארו לו. כאשר תפס כי על ידי ידידותו

עם הגרמני הצעיר יוכל להצילנו, לא נרתע מלסכן את חייו

ובא לחפשנו ברחוב מילה הסגור ומסוגר.

במשך ימים אחדים לא עזבנו את דירתנו החדשה. נמנענו

מלצאת לרחוב, אף על פי שבהשוואה עם הגיהנום

שברחוב מילה, נראו לנו החיים בחלק האחר של הגיטו שקטים למדי.

אבל כה מפוחדות היינו, עד שפחדנו מפני צל של עצמנו. גם היתה

סכנה שמשמר נאצי יעצור אותנו וידרוש תעודות שלא היו

בידינו. ישבנו איפוא בחדר ומבקרנו היחיד היה זדאנאק שגם

קנה בשבילנו קצת מזון.

חלפו ימים אחדים ולפתע פתחו הנאצים את המלכודת

שברחוב מילה. לא ידענו אם עשו זאת מתוך שעייפו מן החיפושים

אחרי הבונקרים, שהיו מוסווים בצורה דמיונית ממש, או שזו

היתה תחבולה כדי לפתות את היהודים שיצאו ממחבואיהם.    (67)

הגיטו. להוריו היתה חנות סבון, נרות ונפט, וכל אימת שבאתי

לקנות משהו, התבונן בי זדאנאק בתשומת לב רבה. בסך הכל

ראיתיו פעמים ספורות, אך בהפגשנו עתה שוב – שמחנו מאד.

אותו זמן כבר איבדתי כמעט כל ידידי ונצמדתי אליו כאל אדם קרוב מאד.

זדאנאק היה בחור פשוט ובישן כבן 20. חסרו לו שתי

שיניים קדמיות שאיבד באיזו תיגרה, והוא קימץ את שפתיו

בצורה בלתי טבעית. הוא סיפר לי כי זה חדשים אחדים עובד

הוא כמכונאי אצל גרמני אחד שהבטיח להצילו יחד עם אמו.

אבל בבואו לרחוב מילה נודע לו שאמו גורשה לפני יומיים.

מיד הציע לי שכאשר יבוא הגרמני לקחתו, יצרף אותי אליו במקום אמו.

סיפורו נשמע לי מוזר. לא יכולתי להאמין שגרמני יבוא

להצילו ועוד יקח אותי במקום אמו. הדבר עורר בי חשד לגבי

זדאנאק וכאשר שאלני באיזה בונקר אני מסתתרת, לא גיליתי לו

את מקום המחבוא.

אותו יום אכלנו זו הפעם הראשונה זה חדשים  ארוחה הגונה.

שהכינה אחותי נינה. חמרי המזון באו מן המלאי שהביאה

עמה הדודה לרחוב מילה. היום והלילה שלאחריו עברו בשקט,

אך למחרת היום הפתיעונו הנאצים בפקודה חדשה: הם ציוו

על כל העובדים בבתי המלאכה של הגיטו להתייצב ברחוב

לשם בדיקת תעודותיהם. אלה שהתייצבו בקבוצה הראשונה,

עברו את הבדיקה יחד עם ילדיהם, בתנאי ששני ההורים עבדו

בבית מלאכה אחד. אך אחרי שעות אחדות חל שינוי והנאצצים

החלו להפריד את הילדים. התחוללו אז מחזות טראגיים. אמהות

רבות התחננו אצל הנאצים לשלחן יחד עם ילדיהן, והגברים

השתדלו לעכב את נשותיהם בתקוה להציל לפחות אותן.

כך נמשכה הבחירה הנוראה. כאשר הגיע תור הקבוצה שאליה

השתייכו הדוד והדודה שלי, הם עטפו את ילדתם הכחושה,

בת העשר בתוך שמיכה קשורה לתרמיל גב וקיוו לעבור כך

את הבדיקה. תרמיל הגב של דודי לא היה שונה בהרבה מן    (58)

  

התרמילים שבתוכם נשאו גברים ונשים אחרים את כל רכושם.

בהגיע דודי למרחק צעדים אחדים מן המשמר הגרמני , הבחין

ברגש של בעתה כי החייל העומד ליד השער, דוקר בפגיונו

כל התרמילים וכי מתרמילים אחדים נוטף דם. הרי שדודי לא

היה היחיד שעלתה במחשבתו התחבולה להבריח ילד בתרמיל גב.

ברגע האחרון קפץ הדוד מן השורה ורץ אל השער ברחוב מילה,

מקום שם עמדנו נינה ואני והשקפנו בעד סדק לראות אם

יצליחו לעבור עם הילד. הוא נכנס לשער, זרק לנו את התרמיל

עם הילדה העטופה וקרא: "שמרו עליה! עוד נשוב לקחתה".

ומיד התרחק.

לא ידעתי אז לאיזה נס מצפה דודי או אם תכנית הצלה

סודית נתבשלה בראשו. אך לא זו העת להרהורים רבים. הכנסנו

את התרמיל לחדר והוצאנו את רישה המעולפת שהיתה

קרובה להחנק בתוך השמיכה. לאחר שהתאוששה הילדה, סיפרנו

לה מה אירע ומוזר: רישה בת העשר אף לא בכתה.

הבת היחידה המפונקת, שלמענה לא היה דבר יקר בעולם,

הקשיחה בשלוש שנות הגיטו והגיבה כאדם מבוגר ובשל.

התפעלתי מהתנהנגותה האמיצה של הילדה ונשבעתי בלבי

לשמור עליה כעל בבת עיני.

נינה ואני לא השתייכנו לשום קבוצת עבודה. נשארנו בלי

כל תעודות ולא היתה לנו ברירה אלא להמשיך בחיים הקשים

של "פראים" ולקוות שאולי בכל זאת נזכה לראות בסוף המלחמה.

חיפשנו את סבתא, אך היא נעלמה בלי להניח סימן

אחריה. שלושתנו הסתתרנו במרתף שברחוב מילה 46. לפני כן

היה שם נוח למדי, אך עתה נוספו אנשים רבים והצפיפות

היתה ללא נשוא. פשוט לא היה מקום לשבת. היו בתוכנו משפחות

עם ילדים. הם הבינו כי אף בכי חרישי מסכן את חיי

כולנו והאמהות השתמשו באמצעים שונים כדי להרדים את הילדים.

אבל הנאצים דרכו ממש על רגלינו. לאחר שקבוצות העבודה

האחרונות גורשו מרחובות מילה וניסקה, גדרו הנאצים קטע

מרחוב מילה לאורך ארבעה גושי בנינים והחלו "לעבד" בית    (59)

,

תרנגולות, תפוחים ויותר מכל – צלחות מלאות מרק סמיך.

בוקר אחד מצא אותנו מוניאק, משכנינו ברחוב גאנשה.

נודע לו על מחבואנו והוא בא לקחתנו לרחוב מילה46, שם

סידרו להם אחדים מפועלי הדפוס שלנו מחבוא טוב.

ביום שקט, כאשר הגיטו נח קצת מהחטיפות הנאציות, חדרו

הפועלים דרך הדלת הסמויה אל בית הדפוס שלנו והוציאו

משם מזרנים אחדים ומלאי המזון. כן אספו חפצים מדירותיהם

הקודמות והתחלנו לסדר לנו בית תת קרקעי משותף. ביום

ישבנו בבונקר מוסווה היטב ובלילה חזרנו לדירה, בישלנו

אוכל ואף קיבלנו אורחים מן הבתים הסמוכים. אורח תדיר היה

אצלנו מוניאק, שהתגורר עם אימו באותו רחוב. מוניאק לא ידע

פחד ובשעות הערב, עם כניסת העוצר היה בא אלינו ומספר

על הרפתקאותיו ביום שחלף. הוא ידע כל הרכילות וההלצות,

שהתהלכו בגיטו. היה לו חוש נדיר להומור ולא אחת הידהד

הצחוק בחדרנו לשמע סיפוריו המבדחים של מוניאק.

בשלהי הקיץ גברו התקפות האויר הסוואטיות על וארשה

והדבר חיזק את תקוותנו חיים אל קץ המלחמה. הסקנו

מן ההפצצות, שלנאצים כאב ראש משלהם ולכן שוכחים הם

אותנו קצת.

במחבוא שברחוב מילה 46 חיינו למעלה משבועיים באוירה

משפחתית. בוקר אחד הפתיעונו הגרמנים. הדבר קרה במהירות

כזאת שלא הספקנו לרדת לבונקר וכולנו הובלנו אל האומשלאג-פלאץ

בו בילינו תחת כיפת השמים שתי יממות שלמות.

למזלנו לא הגיעו רכבות לרגל ההפצצות ולא יצאו משלוחים.

בערב היום השני בא למלא תפקידו בכיכר אותו שוטר

יהודי מיכאל, שהצילני פעם דרך בית החולים הסמוך ומאז

התידד עימי ועם אחותי נינה. מדי פעם בפעם היה מבקר אותנו

ומושיט עזרתו ברגעים קשים. גם הפעם הציל אותנו מיכאל.

עם רדת הלילה העביר אותנו לגיטו ואנו חזרנו אל בתינו

במילה 46. אך הבית היה ריק, ללא סימן חיים. כל אחינו

לגורל, שאתם חיינו יחד, גורשו יום קודם לכן. הבית לא היה

עוד בטוח. פעמים אחדות ביום באו הנאצים וחיפשו בכל פינה.    (56)

נאלצנו איפוא, לשבת כל ה זמן במחבוא ורק אחר חצות הלילה

נכנסנו לדירה כדי לבשל משהו, לכבס ולחטוף שינה קצרה.

מיד עם עלות השחר חזרנו שבורות ורצוצות אל המחבוא.

הנאצים התרוצצו כפראים על פני הגיטו, חיפשו, נברו, ולעתים

קרובות ראינו מתוך המחבוא איך עשרה או עשרים נאצים

רודפים אחר יהודי אחד.

בוקר אחד יצאה פקודה, כי כל היהודים שנשארו בגיטו וארשה,

הן אלה המועסקים בבתי המלאכה הגרמניים והן אלה

החיים כ"פראים", חייבים תוך היומיים הקרובים לעבור אל

שני הרחובות המקבילים, ניסקה ומילה שהיו סמוכים אל כיכר

הגירושים. הפקודה אמרה כי כל מי שיימצא אחר המועד הזה

באזור אחר בגיטו – יירה במקום.

בצאתנו למחרת היום לרחוב, ראינו אלפי יהודים זורמים

מכל הכיוונים לעבר הרחובות מילה וניסקה. לפתע הבחנו בתוך

קבוצה אחת את סבתא יחד עם הדודה, בעלה ובתם רישה. סבתא

בירכה אותנו לשלום אך סירבה לעלות לחדרנו. היא עמדה

שלובת זרוע עם אשה קשישה שאתה התידדה, ושתיהן רעדו

לחייהן. כה היתה טרודה בעצמה, שאפילו לא שאלה מה עבר

עלינו במשך הזמן שלא ראתנו.

מלאה פליאה התבוננתי בסבתא ובחרדתה העקשנית לחייה.

אף על פי שאיבדה את כל ילדיה ורבים מנכדיה. לא יכולתי

להבין איך סבתי, שהיתה פעם כה רגשנית וכה חרדה כאשר

סבל מישהו מהצטננות קלה, השתנתה כל כך ודואגת רק

לעצמה. לא תפסתי איך הזקנה הקרובה לגיל שבעים יראה

כל כך את המוות, בעוד נינה ואני, שעדין לא מלאו לנו

עשרים שנה הבטנו בפני המוות בלא פחד. הצמדות זו לחיים

מצאתי לא רק בסבתי, אלא בכל הזקנים שנשארו בגיטו. הם

לא יכלו להשלים עם המחשבה על מוות לא טבעי ובעקשנות

רבה לחמו להאריך חייהם לפחות ביום אחד, או אפילו בשעה אחת.

אותו יום פגשתי ברחוב בחור מכר בשם זדאנאק שהכרתיו

ברחוב קרוכמאלנה, שם התגוררנו תקופה קצרה בראשית     (57)

.