בחריצות, אך ברגע שיצא נחזור ונפרק את המברשות. בדרך
זו לא יהיה לעולם מחסור בחומר ותהיה תמיד עבודה. זו
היתה המצאה מפליאה. היינו בלי הרף עסוקות ולא היתה
סיבה לגרמני להתלונן עלינו.
כך עברו עלינו כמה שבועות שקטים בבית המלאכה למברשות
ורק התפללנו שהדבר ימשך להבא. לא התלוננו על
החבורות בראש או על הסימנים הכחולים בידיים שהעניק לנו
מגלבו של הנאצי.
יום אחד הופיעו במיפקד הבוקר כמה גרמנים בלתי מוכרים
ובקול רם קראו רשימה ארוכה של שמות. לתמהוני נקראו
ראשונים שמותיהם של אבי, אמי, אחותי נינה ושמי אני. אחר
נקראו שמות כל הפועלים מבית הדפוס שברחוב לאשנו –
יחד כ-120 שמות. במחנה מאידאנאק נמצאו רק כעשרה
מאנשי הרשימה הזאת. כאשר הורו לנו לצאת מן השורה
ולעמוד בצד, אמרו הגרמנים כי כל אנשי הרשימה, במידה
שיימצאו במחנות השונים בפולין, יובאו בהקדם ללובלין
וממנה נעבור כולנו לראדום, שם מקימים מחדש את בית
הדפוס הורשאי.
היה זה מקרה בלתי רגיל שהכל במחנה דיברו עליו, כי
עד עתה לא קרה שיוצאו אנשים ממאידאנאק. הפליאה גברה
כאשר שמענו מפי הגרמנים שהעובדים הקודמים של בית
הדפוס יבוקשו בכל המחנות – מחנה טרבלינקה בכללם. נינה
ואני הבינונו כי היתה זאת יוזמתו של ליאון מ. לשלוח את
מכונות הדפוס לראדום שבה נתקיים עוד הגיטו, וגם לשכנע
את הנאצים כי מומחי דפוס כמונו אינם בנמצא. בתוך הקבוצה
ה'קטנה של פועלי הדפוס שנשארו בוארשה עם ליאון מ. היו
ידידים מסורים של הורינו והם ודאי השתדלו ששמות
הורינו יכללו ברשימת העובדים המבוקשים. לעת עתה נשארנו
וחיכינו במתיחות להתפתחות הענינים. העובדה כשלעצמה,
שהיה לנו משהו לקוות לו, עודדה את רוחנו.
ימים אחדים אחר המקרה הבלתי רגיל. בצאתנו מצריף
המברשות להפסקת צהריים, הבחנתי פתאום בידיד טוב (104)
מוארשה, המוליך קבוצת יהודים שמקרוב באו. בראותו אותי
ניגש אלי בריצה ובלחש גילה לי סוד, כי הודות לידיעתו
את השפה האוקראינית הצליח להצטרף ליחידת אוקראינים,
המועסקים על ידי הנאצים כמשגיחים במחנות. מראה פניו
לא גילה את יהדותו וזה עזר לו להופיע כאוקראיני. היה לו
פרצוף כושי למחצה עם חוטם קצר ועבה, ושערות סמיכות
ומקורזלות. קראנו לו "ראש פלוטוס" בגלל דמיונו לראש
הכושי שהופיע על נייר האריזה של בית החרושת הפולני
הידוע לשוקולדה "פלוטוס" ידידי
ה"אוקראיני" הביא ללובלין
קבוצת יהודים מן המחנה בפוניאטוב. כנראה הוליך אותם
ישר לתאי הגז, אף שהוא עצמו אולי לא ידע על כך.
בהתחפשו לאוקראיני קיווה להציל את חייו. היה לי דוד בפוניאטוב
ו"ראש פלוטוס" הבטיח לחפשו ולמסור לו פריסת שלום
ממני.
במרוצת הימים הבאים החלו להתרכז בלובלין פועלי הדפוס
שנדרשו ממחנות שונים. גם למחנה הנשים שלנו הגיעו נשים
אחדות מטראבניק ומפוניאטוב. באמצעותן קיבלתי דרישת
שלום מדודתי לולה קלאטקאויץ, בעלה מאיטאק ובתם רישה,
אשר חודש קודם לכן גורשו מגיטו וארשה לטראבינק
יחד
עם כל בתי המלאכה מרחוב נובולפיא. הידיעות על מצבם
לא היו משמחות, סבלו רעב, אבל היו יחד. היה זה מקרה
נדיר שמשפחה תישאר זמן כה רב בחיים ואף לא תופרד.
הנשים החדשות סיפרו לי גם על דודי ויתר קרובי בפוניאטוב
אשר שהו שם יותר מחצי שנה. אבל אנשים מגיטו וארשה
שהגיעו לפוניאטוב עם הגירוש ההמוני הראשון או
השני, לא נמצאו עוד שם. בזאת נגוזה תקותי האחרונה לראות
עוד את הורי ואת אחותי הצעירה, תקוה שקמה פתאום לתחיה
לפני ימים אחדים באת שנקראו במפקד הבוקר שמותיהם
בין 120 עובדי הדפוס המבוקשים. גם למחנה הגברים הגיעו
אחדים מעובדי בית הדפוס הורשאי ואלה צורפו למפעל
המברשות שלנו. כן שמענו כי במחנה הריכוז הלובליני נמצאו
אחדים מרשימת האנשים המבוקשים.
בנתיים נערכו שתי סלקציות בקרב עובדי הכפייה של (105)