עבודת הכפייה שלנו במאידאנאק. אך העברנו ארון כבד ממחסן

אחד למחסן אחר ומיד נצטווינו להחזירו למקומו הקודם, וכך

בלי סיכוי שהדבר ייגמר אי פעם. לא אחת נרדמתי באמצע

העבודה. יחד עם עוד שלוש נשים סחבתי את הרהיטים

הכבדים – רגלי השתרכו ואני עצמתי עיני ונמנמתי.

לעת עתה הייתי עוד יחידה על איצטבת כלי הניקוי,

שמקומה היה בפינה והיא המחבוא הטוב ביותר בצריף. צריך

היה להתאמץ הרבה כדי לגלותני שם. ידידתי שהעניקה לי

את המשכב רב הערך, אסרה עלי לצרף אלי מישהו בטענה

כי גם כך מסכנת היא את חייה בהרשותה לי לישון שם. אך

כל עוד לא גילה איש את הדבר, נתנה לי מנוח. רציתי לצרף

אלי את אחותי, אבל היא לא רצתה להיפרד משכנותיה,

שאליהן התקשרה מאוד. מלבד זאת היה נוח יותר לישון

בקומה החמישית, כי היה שם יותר אויר ויתרונה הנוסף היה

בזה, שאליה לא הגיע הקאפו, אשר נהגו לפנות בוקר

להתרוצץ בצריף ולגרש בשוטיהם את הנשים מן האיצטבות.

בוקר אחד היתה שנתי בפינתי המבודדת עמוקה כל כך,

שלא שמעתי את הרעש ואת השריקות בצריף. איני יודעת

אם מרוב עייפות ישנתי שינה כה חזקה או משום החום

שקיבלתי יום לפני כן. בהתעוררי הזדעזעתי לראות שהצריף

ריק. קפצתי מהר מן האיצטבה ובהגיעי לדלת תפסה אותי

משגיחת הצריף השנואה, שאתה התנגשתי לא אחת. מרוב

תדהמה לא התנגדתי לה והנחתי לה להוליך אותי אל המאיור,

אשר לו היא הודיעה: "זאת היא שניסתה לברוח".

הבטתי עליה נדהמת ולא הבנתי את המתרחש. אך כהרף עין

ציווה המאיור של שני הנאצים המזויינים שליווהו,

להוליך אותי אל גבעת התליה,

הגבעה היתה מוכרת לי היטב כי במשך ששת השבועות

לשהייתי במאידאנאק השתמשו בה פעמיים. פעם אחת תלו

בחור הולנדי בעוון הפרת משמעת ופעם שניה נתלה בחור

פולני באשמת נסיון בריחה. ההוצאות להורג נערכו ברוב

טקס. היו כונסים יחד את כל עובדי המחנה, תזמורת היתה        (100)

מנגנת נעימות עליזות ואחר התליה היו אלפי האנשים נאלצים

לעבור אחד אחד ולהסתכל בתלויים.

עתה הגיע תורי, אך מוחי כאילו שותק ולא תפסתי את

המתרחש סביבי. הדבר, פשוט לא חדר להכרתי. הקאפו כבר

הספיקו לאסוף את אנשי המחנה והמשגיחים הגרמנים טרחו

בהכנת טקס ההוצאה להורג.

לפתע הגיע הקצין הנאצי שלקח ממני את מטבע הדולרים

ואחר נתן לי נעליים. הוא ניגש אלי בריצה ושאלני בפולנית

מה קרה. ארכו הרגעים עד שהצלחתי לרכז את מחשבותי ולספר

לו כי לרגל מחלתי הארכתי לישון ותחת לעוררני, העלילה

עלי משגיחת הצריף לפני המאיור כי ניסיתי לברוח.

מיד קרא אליו את משגיחת הצריף ובנימה חריפה חקר

אותה למתרחש. הברנשית החלה להסתבך ולבסוף סיפרה את

האמת כולה. לא ידוע לי אם המצפון התעורר בה, או פשוט

נבהלה שמא היה עוד עד לתקרית ולא העזה לשקר. בלי

לומר מילה הלך הקצין אל המאיור לדון אתו בענין.

אחר דקות אחדות חזר וחלק לשתינו, למשגיחת הצריף ולי,

25 מלקות לכל אחת. המשגיחה קיבלה את המלקות בשתיקה

ואני בכיתי בכי היסטרי, אם כי היה לי הרושם שהיכה

במשנה מרץ את גופה הערום של המשגיחה. בכיתי משמחה

יותר משבכיתי מכאב. לאחר שהעניק לי את מנתי, שיחררני

מהעבודה לכל היום וציווה עלי לחזור לצריף.

המאורע הזה היה במשך זמן רב שיחת היום במחנה. בעיני,

כמו בעיני אחרים, היתה לחידה התנהגותו של הקצין הנאצי,

שהצילני מתליה ממש ברגע האחרון.

רק בערב לאחר שחזרו הנשים מן העבודה, נודע לי מה

התרחש בבוקר סביב אישיותי. כאשר גילו הנאצים במיפקד

שחסר מספר אחד, לא ידע איש מי חסר. ברעש הגדול

ובאפלה ששררו כל בוקר בצריף, אי אפשר היה למצוא

מישהו. כל אישה מיהרה לרוץ החוצה, כדי להקדים ולהתייצב

בשורה. גם אחותי לא ידעה ואף לא חשדה שאני היא

הנעדרת מן המיפקד. גם לא עלה על דעת איש כי אחר          (101)