בשלהי יוני 1944 כאשר הימים נעשו חמים יותר, פרצה

באושויץ מגיפה של טיפוס הבהרות ודיזינטריה. במיוחד גדל

מספר חולות הקיבה בקרב הנשים בשדה שלנו. גם מקרי

טיפוס בהרות נתרבו מיום ליום, אף על פי שראשינו היו

מגולחים והתהלכנו ערומות למחצה. אלה שיכלו עוד להתהלך

על רגליהן השתדלו בכל כוחותיהן להעלים את מחלתן והוסיפו

לעבוד. שורה של נשים כאלה התמוטטו בעת מיפקד הבוקר

והועברו אל בית החולים של המחנה. בינהנן היתה גם ידידתי

הקרובה מראדום, אירקה הנפלאה, בת ה 17, שהכל חיבבוה.

צריף החולים בשדה שלנו עמד תמיד מסוגר וההתקרבות

אליו היתה אסורה בתכלית. בכל זאת החלטנו להיוודע מה

גורלה של אריקה. ביחד עם עוד חברה ניגשתי אל הצריף

ובמשך שעה ארוכה הסתובבתי סביבו, אך לא העזתי להתקרב

אליו. הדלת היתה סגורה, החלונות – מכוסים ואיש לא יצא

ולא נכנס. מדי פעם רק בקעו מתוך הצריף אנחות חרישיות.

בסוף לבשנו עוז והתקרבנו אל הקיר האחורי הסתום של

הצריף, והבטנו פנימה דרך הסדקים שבין הקרשים. הרבה לא

יכולנו לראות. לאחר שקראנו פעמים אחדות בשמה של

חברתנו, הבחנו בקולה הרפה של אריקה החולה שבמקרה

שכבה קרוב למקום שבו עמדנו.

אמרה לנו שחלתה בטיפוס וגופה מכוסה כולו בהרות

אדומות. אין היא סובלת ביותר מן המחלה, אך נחלשה מאד,

כי אין נותנים להן כל אוכל, שום רפואות ואף לא קצת מים.

רק נותנים להן לשכב בשקט ופעם ביום נכנסת אחות בליווית

נאצי, הבודקים מי כבר מת, שאפשר להוציאוץ

ברגש של דכאון אמרנו לחברתנו החולה כי כרגע אין

ביכולתנו לתת לה דבר, מאחר שמנות המרק והלחם כבר

נאכלו בצריף. אך הבטחנו לה שלמחרת היום נאסוף פרוסות

לחם ונביא לה. כן יעצנו לה שבמשך הלילה תשתדל להרחיב

קצת את אחד הסדקים בקיר כדי שנוכל להעביר דרכו את הלחם .

למחרת בצהרים חזרנו אל אותו המקום. זו היתה אמנם

שעה מסוכנת כי מסביב התהלכו נאצים וקאפו, אך לא רצינו                 (150)

לחכות עד הערב, כי ידענו כמה נחלשה אירקה וכל שעה

יכולה לקבוע בין חיים למוות. מיוזעות רצנו בכיוון לצריף

החולים בלי לדעת אם עוד נמצאנה בחיים. רק התקרבנו –

הבחינה בנו אירקה וקראה שניגש אליה. היא הרחיבה סדק

אחד כדי רוחב של שתי אצבעות ודרכו העברנו לה את

פרוסות הלחם שאספנו בין נשי צריפנו. אירקה דחפה את

הלחם אל פיה והבטיחה לנו כי יהיה בכוחה לגשת אל ברז

המים שנמצא לא הרחק ממטתה. החלפנו עוד כמה מילים

ומיהרנו לחזור אל הצריף כי קרבה שעת השיבה לעבודה.

במשך למעלה משבוע התגנבו כל יום שתי נשים אחרות

מקבוצתנו אל צריף החולים והביאו לאירקה החולה פרוסות

לחם. בוקר אחד נודע לי כי בערב שלפני כן שולחו כל

 החולים אל תאי הגאז. חדלנו איפוא ללכת אל צריף החולים

וביכינו את חברתנו הצעירה. אך שבוע לאחר מכן, בערב,

נכנסה פתאום אירקה אל צריפנו. מאד שמחנו לבואה ופשוט

לא האמנו למראה עינינו כי אכן אירקה חיה.

היא סיפרה לנו כי בדיוק בבוקר שבו נערכה הסלקציה

התעוררה משנתה כאילו נולדה מחדש ונתמלאה מרץ ותשוקה

לרחוץ את גופה. מצאה בצריף קערה שמילאה במים, וברגע

שעמדה ערומה בתוך הקערה והתרחצה, נכנסו הנאצים והחלו

להוציא את החולים. הקצין הנאצי האחראי פקד להוציא את

כולם, חוץ מאירקה. גדולה מזו, הוא ציווה להביא לה אוכל

וכל יום להשקות אותה כוס חלב.

היא היתה היחידה שהושארה בצריף החולים וברגע שקבע

הרופא שמחלתה חלפה ואין עוד ביכולתה להדביק מישהו,

הורשתה לחזור לצריפה. אירקה היתה נערה צנומה, בעלת

קומה בינונית, גוף נהדר ואברים חטובים כפסלון קלאסי. אף

עם ראש מגולח לא איבדה את חינה והגרמני שראה אותה

ערומה ודאי הוקסם ממנה. המקרה שבדיוק ברגע הסלקציה

עמדה ערומה בקערה והתרחצה, הורא שקבע את הצלתה.

בהימצאם בצל המוות שלטה ביושבי המחנה תשוקה אחת:

לשבור את הרעב – כדי להשאר בחיים. או ככל שמישהו                  (151)