פחות משליש וגם אותם החלו הנאצים לחסל בקצב מזורז,
ובעזרת פצצות תבערה ואדי רעל גירשו את היהודים מן הבונקרים.
בדרכנו נתקלנו בלי הרף בהמוני יהודים שנאספו לגירוש,
אך קבוצת פועלי הדפוס שלנו נבדקה על ידי המשמרות
השונים ולא עוכבה בדרכה.
במשך כל היום שררה בבית הדפוס התרגשות רבה. הגברים
שנשותיהם וילדיהם נשארו בבונקר שבניסקה 8 היו
קרובים ליאוש. הם הטיחו נגד מנהל בית הדפוס על שהציע
להשאירם ודחקו בו שיבקש את הגרמני לגשת לגיטו ולראות
מה מצבם. התנצחויות אלו נמשכו עד שעת הערב, עת בא
המשגיח הנאצי כדי להחזירנו אל הגיטו. אך עברנו את
המשמר הראשון ונכנסנו לרחוב זמנהוף ראינו בתים אחדים
העומדים בלהבות ועל גגותיהם מתרוצצים אנשים בנסיון
להציל את עצמם.בהתקרבנו לרחוב מילה ראיתי שגם הבית
שלנו בוער. בבונקר של הבית הזה נשארו כל מכרינו ובתוכם
גם ידידנו הקרוב ארתור כהן. מיואשת רצתי סביב
המרתפים, קראתי בשמו ובשמות מכרים אחרים אך איש
לא ענה לי. לא פגשתי נפש חיה שתוכל לומר לי מה אירע
לארתור כהן וליתר הידידים והמכרים שהתחבאו בבונקר
שברחוב מילה 7. לא יכולתי להיוודע אם מישהו ציית
לפקודת הנאצים ויצא, או כולם בחרו למות באש.
פועלי בית הדפוס שלנו נשמו לרווחה בראותם שהבית
שלהם בניסקה 8 עומד על תלו. הנשים והילדים שלא הצטרפו
אותו יום אל ההולכים לבית הדפוס יצאו ממחבואם
ובחצר התרחשו מחזות שמחה של ההורים והילדים המאושרים
שהתחבקו והתנשקו. רק אחותי ואני נשארנו גלמודות
ובלי קורת גג מעל ראשינו. ליאון מ. הקצה לנו חדר במשפחה
אחת שקיבלה אותנו בלי ידידות יתרה. רכושנו היה
רק מה שנשאנו על גופנו ונאלצנו להתחנן על כל דבר קטן.
השגנו מזרן קש ושמיכה וסידרנו לנו משכב בחדרון הריק.
בימים האחרונים של ינואר 1943 גברו הגירושים. יום יום
שולחו אלפי יהודים. אך במפעל שלנו נמשכה העבודה כסדרה (72)
וכל יום קיבלנו מנת לחמנו. השכם בבוקר הובלנו לעבודה
ובערב הוחזרנו לגיטו. מלבד בית הדפוס שלנו נשארו בגיטו
עוד נקודות עבודה ספורות שהיו כאיים קטנים בתהום
העמוקה של השואה היהודית. הנאצים התרוצצו כמטורפים,
חיפשו, נברו ואם אך התעורר בהם חשד שבמקום כלשהו
מסתתרים יהודים, נתנו פקודה לצאת תוך חמש דקות. חלפו
חמש דקות ואיש לא יצא, מיד השליכו רימוני יד ופצצות גאז.
פה ושם יצאו אנשים מן הבונקרים, אך במקרים רבים
בחרו יהודים למות בבונקרים תחת להשלח לתאי הגז. איש
לא השלה עוד את עצמו בדבר סיכוי להשאר בחיים
במחנות העבודה. הכל כבר הבינו כי הגירושים פירושם: מוות.
דירתנו הנוכחית בניסקה 8 היתה מרוחקת רק מהלך כמה
עשרות צעדים מן האומשלאג-פלאץ. מגג ביתנו יכולנו
להשקיף ולראות איך המונים הולכים בצעדים איטיים אל
רכבות המשא שעסקו יום ולילה בלי הפסקה בהוצאת אלפי
היהודים. מפעם לפעם נפל מת מישהו מן ההמון המצופף.
המתים נסחבו הצידה וערימת הגוויות גבהה. כך נמשכו
הגירושים ונוצר הרושם שהגיטו מתרוקן כליל מיושביו.
בשעת ערב מאוחרת בראשית פברואר (1943) נכנס לחדרנו
בריצה ידידנו השוטר היהודי מיכאל וכשהוא נושם בכבדות
ורועד מפחד, סיפר כי הוא יחד עם עוד שוטר יהודי דקרו
עתה למוות שני אוקראינים שעמדו ליד שער צדדי באומשלאג-פלאץ
ושחררו כמה מאות יהודים. בעת בריחתו הבחין
בו פקח נאצי שפתח עליו באש ופצעו קלות. הוא בא,
איפוא אלינו שניתן לו מחסה. בגלל הפצע נאלץ לשכב
ואנו הכנסנו אותו לתוך מזוודה גדולה שהצלחנו להשיג.
כל אימת שנשמעה דפיקה בדלת ערמנו חפצים שונים
על גבי המזוודה. נזהרנו שהדבר לא יוודע אף לשכנינו.
כאשר נכנס אלינו שכן, השתדלנו להיפטר ממנו במהירות
כי חרדנו מן האפשרות שמיכאל ייחנק במזוודה. במשך
שלושת הימים שבהם שהה אצלנו חיינו בפחד מתמיד כי
לא רצינו שפועלי הדפוס ידעו כי אנו מסתירות אצלנו (73)
