בצריפי עץ של מושבת קיץ. נשארנו כאן ימים אחדים כדי
שנתאושש קצת. ציוו עלינו לאכול ולנוח. איכרות דניות
טובות לב בישלו בשבילנו ובמשך כל היום הגישו לנו בלי
הפסק חלב, כריכים של לחם לבן בחמאה וגבינה ופירות.
האיכרות הלבביות הללו עשו הכל כדי לעודד את רוחנו, שרו
לפנינו משירי העם שלהן ואף רקדו ריקודים עממיים דניים.
במשך חמשת הימים ששהינו בכפר הדני השקט התחזקנו
קצת והתחלנו להיראות כאנשים. לאחר מכן נלקחנו לנמלה
של קופנהאגן, שבו חיכתה לנו אניה אנגלית הדורה שעמדה
להסיענו לשוודיה. למען האמת, איני כה בטוחה אם אמנם
היתה זו אניה אנגלית. כה המומות היינו מן הלבביות
והידידות שבהן הקיפו אותנו, עד שלא עלה כלל בדעתי
לראות מה שם האניה. אולם בטוחני כי המלצרים בחדר האוכל
המפואר של האניה היו אנגלים. הם דיברו קצת
גרמנית ונהגו בנו באדיבות בלתי רגילה. על אף בגדי הסחבות
שלנו ומראנו העלוב, במיוחד בגלל ראשינו המגולחים, שירתו
אותנו כאילו היינו אישים מכובדים. במבט דיסקרטי עקבו
אחרי הליכותינו וראו באיזה מעצור פנימי קרבנו אל השולחן
הערוך ברוב פאר ומלא צלחות, כוסות וכלי כסף. לבושים
סמוקינגים שחורים וכותנות צחורות ונוקשות, הזיזו לנו
המלצרים את הכסאות ונשארו עומדים דום, נכונים למלא משאלותינו.
גינוני טקס חגיגיים אלה היו לנו למעמסה. הכל נראה כה
בלתי טבעי והיינו מעדיפות שהמלצרים ישאירונו לבדנו עם
המאכלים הטובים ולא יסתכלו באופן אכילתנו. אחרי שש
שנים בגיטאות ובמחנות ריכוז, הרגשנו עצמנו לא נוח
באוירת החג הזאת. בקושי ידענו איך להתנהג ליד שולחן
מהודר כזה ואיך להשתמש בסכו"ם השונים שהיו פרושים לפנינו.
אחר הסעודה הגדולה יצאנו אל סיפון האניה. הצלחתי
לתפוס כסא בשביל אחותי החולה והחלשה, אשר בקושי עוד
עמדה על רגליה. בעצמי ישבתי לידה ובהשעיני את ראשי (188)
בחיקה, נחתי קצת. עתה, כאשר השנים המרות של עבדות
וסכנת מוות כבר היו מאחורינו, לא דיברנו על העתיד. לא
עמד בנו עוד הכוח וחסר לנו הרצון לתכנן תכניות כלשהן.
פקפקתי אם בכלל אהיה מסוגלת להתחיל בחיים חדשים
בעולם שאיבדתי כל אימון בו. לאחר כל מה שעבר לפני
עיני, נראתה לי בלתי אפשרית ההסתגלות לתנאי חיים נורמלים.
מחשבות כאלה הציקו לי במשך כל זמן נסיעתנו בים.
בלעתי את האויר הקריר והמלוח והרגשתי איך נוספים לי
בהדרגה כוחות חדשים. ברם אותה שעה ראיתי בכאב איך
אחותי נינה נחלשת יותר ויותר.
מקץ שעות אחדות הגענו אל הנמל השוודי מאלמא. כאן
חולקה קבוצתנו. מחצית הנשים שלנו נשארה במלמא והיתר,
בתוכן גם נינה ואני, נשלחו אל העיר האוניברסיטאית הנהדרת
לונד. מן הנמל הובלנו ישר למרחץ שבו עברנו דאזאינפקציה
יסודית. לקחו מאיתנו את הסחבות ונתנו לנו בגדים
חדשים – שמלות, לבנים, נעלים וגם מטפחות לכיסוי ראשינו
המגולחים. במיוחד שמחו הנשים בנעלי העור החדשות, בעלות
עקבים גבוהים, שלא ראינו זה זמן רב. אני קיבלתי זוג נעלי
לכה שחורות שיכולתי בקלות להשתקף בהן. שמחתי בנעלי,
אך יחד עם זאת חבל היה לי למסור את נעלי המחנה שלי,
שתפרתי לי במו ידי משמיכה גזורה. משום מה היתה לי
ההרגשה כי בלקחם ממני את הנעליים האלה, מאבדת אני
דבר יקר, את הדבר המועיל היחיד שעשיתי בכל שנות
עבודתי במחנות העבדים. הדבר היחיד שעשיתי למעני. הנעליים
היו לי סמל לתשוקת החיים שבי, לכוח התנגדותי
ולכושר העמידה שלי.
מן המרחץ עברנו לבנין ענק שבו אולם ארוך ונקי, כבר
חיכו לנו מיטות מוצעות ועליהן כרים מבריקים בלובנם ושמיכות
בהירות. נאמר לנו כי כאן נשהה זמן קצר בקרנטינה.
אך כמעט שלא הרגשנו בקרנטינה. מנהלת הבית היתה גברת
קשישה והדורה שסיפרו
לנו עליה כי היא בת אצילים (189)
