ידידי אדאק ש. וולאדאק ציפל, ולאחר שסחבוני כשעה,

התפזרה קצת הנפיחות ברגלי ולאט התחלתי לצעוד בעצמי.

השומרים הנאצים לא הבחינו בכך כי ידידי החזיקוני באמצע

הטור וכך נסחבתי אחריהם.

אולם כעבור שעות אחדות אפסו כוחותי ופשוט לא יכולתי

לנשום. ניגשתי אל קצה הטור ופניתי אל הגרמני הראשון

שראיתי בבקשה להושיבני על העגלה. במקרה היה זה אחד

המשגיחים ממחנה ראדום, שהכירני היטב, כי לא אחת נהג

להוציאני מן הקבוצה ולשלחני לאיזו עבודה מיוחדת במטבח,

במחסן הבגדים, או בבית החולים, זה היה בזמן שעוד השתייכתי

אל כוח המילואים של המחנה. הנאצי הזה היה אדם

צנום ושקט כבן 35, והוא התאהב באחת האחיות הרפואיות

במחנה בשם האנקה רוזנברג. כאשר פניתי אליו שיעלה

אותי על עגלת המוות, מדד אותי בעיניו מלמעלה למטה ואמר

ברוגז: "אחר כך!"

הייתי חלשה מאד, אך בנעלי הבד המרווחות פג קצת הכאב

ברגליים וגם שמש האביב המחממת עודדה קצת את רוחי.

הנאצי כנראה שכח את בקשתי וגם אני לא פניתי עוד אליו

בענין העלאה אל העגלה. עוד נשענתי על שני שכני, אבל

לא היה עוד צורך לשאת אותי.

למזלי חלף היום הזה בשקט יחסי. אמנם צעדנו בלי הפסק,

אך לא רצנו עוד, ופעם אחת בעברנו על פני אגם, אף

הורשינו לשאוב קצת מים. התרחקנו יותר ויותר מן החזית

הרוסית ועובדה זו כנראה היתה לה השפעה מרגיעה על

שומרינו הנאצים.

לפנות ערב הגענו לטומאשוב-מאזוביאצקי. בתחנת הרכבת

השוכנת מחוץ לעיר, הפרידו הגרמנים בין הגברים והנשים.

לעינינו התרחשו אז מחזות מזעזעים של פרידה. בני זוג עם

ילדים התחלקו בהם: הגברים לקחו אתם את הילדות . באופן

אכזרי קרעו הנאצים את הגברים מעל נשותיהם המחבקות

אותם, וקבוצת הגברים הובלה מיד בכיוון בלתי ידוע. אחותי

נינה היתה מאוד מדוכאת מן הפרידה מחתנה ולאדאק ציפל,          (140)

וידידתי אידית נתקפה בהיסטריה בשעה שהשומר הנאצי

קרע אותה מזרועות בעלה.

לאחר שהגברים נעלמו מעינינו, סידרו אותנו הנאצים

בשורות ודרך רחובות צדדיים הוליכונו אל בית הכלא של

טומאשוב-מאזוביאצקי. בערב אביבי ושקט זה נראתה העיר

כמקום נורמאלי ושקט. אנשים טיילו ברחובות ולא היה סימן

של נזק מלחמתי. בבית הסוהר הוכנסנו לאולם גדול בקומה

השלישית, וברגע שנכנסנו, נפלנו כולנו על הרצפה הערומה

כדי לנוח מהצעדה הארוכה, אך מיד נשמע צלצול הפעמון

ונצטווינו לרדת לחצר שם קיבלנו מרק ולחם. גם אני ירדתי,

אף על פי שבקושי הנעתי את רגלי. לקחתי את מנת האוכל

ובהישעני על נינה ועידית, חזרתי וטיפסתי אל הקומה השלישית

והשתטחתי על הריצפה.

למחרת היום לא יכולתי עוד בשום אופן לעמוד על רגלי.

על אף צלצול הפעמון לא ירדתי לקבל את מנת הקפה והלחם.

למזלי לא נערך מיפקד בחצר, כי הבריחה מן הכלא היתה

בלתי אפשרית. במשך שבוע שלם שכבתי בפינה ולא זזתי

מן המקום, ונינה ואידית חלקו עמי במנות האוכל שלהן.

אחרי ימים אחדים סרה הנפיחות מרגלי. גם החום נעלם

והתחלתי לרדת לחצר לחלוקת האוכל. בסוף השבוע השני

ערכו הנאצים סלקציה וקבוצה גדולה של נשים נשלחה

בכיוון בלתי ידוע. אני נמצאתי בריאה והושארתי בקבוצה

שצויינה כ"מוכשרת להמשיך בעבודה".                  (141)