לקבל עוד כמה כפות מרק, הלכתי איפוא לבדי אך מאוחר
מדי. המרק כבר נחטף על ידי בנות השלושים והארבעים.
אחר הצהריים הורשינו להיכנס לתאים בודדים של בית
השימוש – עוד גילוי מרעיש של מותרות.
אחר 12 שעות עבודה בבית החרושת חזרנו אל המחנה שבו
נערך המיפקד ו"זקנת המחנה", גרמניה לבושה מדי צבא,
בחרה מתוכנו "זקנת צריף" וחילקה בינינו תפקידי עבודה
שונים במחנה. ל"זקנה"בצריפנו נבחרה הנערה מראדום אווה.
שמחנו כולנו, כי ידענו שאווה הישרה לא תרשה לנשים
ה"מיוחסות" לחטוף את המרק. אבל מיד, בעת חלוקת ארוחת
הערב, פרצה מריבה. הנשים ה"מיוחסות" פתחו בצעקות שזו
או אחרת קיבלה קצת יותר מרק, או שאווה נתנה
לידידותיה מנת תפוחי אדמה סמיכה יותר. לרגל המריבה
הזאת רצתה אווה מיד להתפטר מתפקידה, אך הפצרנו בה
שלפחות תנסה עוד יום אחד. כאשר נתחדשו המריבות בערב
השני, דחתה אווה כל פניותינו וביקשה מ"זקנת המחנה"
שתרשה לה לשוב לעבודה בבית החרושת.
למחרת היום הועברה לצריפנו "זקנה" חדשה, יהודיה מסלובקיה
אשר פשוט מכרה כל יום מחצית המרק שלנו וגם
נהגה להלשין עלינו באזני המשגיחה על המחנה. "זקנה" זו
היתה אשה קטנה וצנומה אך זריזה מאד וחצופה. חרפה
וגידפה אותנו ותכופות גם היכתה.
בערבים אחר המיפקד, חלקו לנו את מנת הלחם. ברם,
החלוקה לא היתה נורמלית. פעם אחת חתכו הגרמנים את
כיכר הלחם לשמונה מנות, פעם אחרת – לעשר ואף לשתים עשרה.
הדבר היה תלוי יותר במצב רוחו של המחלק מאשר
במלאי המצוי בידו. אך למזלנו לא התערבה האחראית בצריפנו
בחלוקת הלחם. אשה סלובאקית ערומה זו חששה מפני מתיחה
יתרה של החבל. היא הרגישה כי אילו ניסתה לגנוב את
הלחם כפי שגנבה את המרק, היו הכל מתנפלים עליה וקורעים
אותה לגזרים.
חלוקת הלחם היתה עניין מסובך למדי. כל צריף דאג לסכין (168)
ובהגיע הלחם היתה אחת מאתנו מודדת את המנות וחותכת
בזהירות את הפרוסות כדי שאיש לא יקופח, אחר קשרנו
במטפחת עיניה של אשה אחרת, מישהי נעמדה מאחורי גבה
ובקחתה מנת לחם לידה, ציוותה עליה לקרוא בשם אחר שם
עד שחולקו כל המנות. לאחר שנסתיימה חלוקת הלחם
החילונו להשוות בינינו את המנות כדי לראות למי שיחק
המזל אותו ערב והיא קיבלה כמה פירורים יותר.
בבית החרושת לאבק שריפה עבדנו בשתי משמרות . קבוצה
אחת עבדה משש בבוקר עד שש בערב, והאחרת – משש
בערב עד שבבוקר. כל שבוע התחלפו המשמרות ואלה
שעבדו ביום עברו לעבודת לילה. לאחר שעבדתי שבוע שלם
ליד המכבש המסוכן , הופתעתי לראות שעדיין אנו בחיים
והבונקר עוד שלם. בעת שמילאתי את התבניות בחומר נפץ,
התפללתי בלחש לאלהים שיקרה נס והכדורים היוצאים מידי
לא יתפוצצו.
בוקר אחד נכנסה לבונקר שלנו משגיחה צעירה וסימפטית.
משך שעה קלה עקבה אחר עבודתי ואחר הורתה שאשה
הונגרית אחרת תתפוס את מקומי ליד המכבש. מאז עבדתי
יחד עם אחותי ועוד ארבע נשים בשקילת אבק השריפה. לבה
של המשגיחה הסימפטית רחש באמת רגשות אנושיים. ימים
אחדים לאחר מכן, בראותה איך האשה ההונגרית מתענה ליד
המכבש, הציעה לנו להתחלף בעבודה זו ואכן, מאז עבדה
כל אחת מאתנו רק שעות אחדות ליד המכבש. המשגיחה
הזאת סיפרה לנו שנישאה לשבוי מלחמה צרפתי. עובדה זו
אולי ריככה את ליבה והיא שינתה יחסה אלינו. היתה עוד
משגיחה הגונה אחת, אף היא אשתו של שבוי מלחמה. כל
יתר המשגיחות נהגו בנו באכזריות.
אפס תנאי העבודה בבית החרושת לחמרי נפץ שעל טריטוריה
גרמנית היו שונים מאלה שבמחנות העבודה בפולין
הכבושה. כאן עבדו גם גרמנים אזרחים והמשגיחות נזהרו
שהללו לא יראו איך מענים אותנו. אך ברגע שנמצאנו מחוץ
לשטח בית החרושת, ביער או במחנה, שבהם לא נראו גרמנים (169)
