ארכיון הבלוג

‏הצגת רשומות עם תוויות מוניאק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מוניאק. הצג את כל הרשומות

17 באוקטובר 2019


אנשי הארגון הלוחם המחתרתי, כפי שקרה לעתים קרובות.
כשהיה מחשיך היום בשעה שנמצאו בעיצומה של "חתיכת
עבודה" היו הנאצים עצבניים ביותר ופשוט המיתו במקום
את היהודים שגילו. בדיוק כך נהגו ברחוב מילה ובעמדנו
על הגזוזטרה ראינו את הדם הזורם על האספלט וערימת
גוויות ליד בונקר שנתגלה.
מחזה מזעזע זה החיש את החלטתנו למסור עצמנו לידי
הנאצים. גם מוניאק ואמו – אשה צעירה למדי – אמרו כי
אין עוד ביכולתם להמשיך בחיי מחתרת אלה. מוניאק הציע
שלמחרת בבוקר נצא מרצוננו אל הנאצים ומאחר שאנו צעירים
ובריאים, נשלח אולי למחנה עבודה שבו יהי לנו סיכוי
רב יותר להשאר בחיים מאשר בבית המטבחיים של הגיטו.
משקיבלנו החלטה זו, עברנו מיד עם מוניאק לדירתנו, מילאנו
תרמילי גב עם בגדים ונעליים וחזרנו אל דירתם של
מוניאק כדי ללון שם. אך לא יכולנו לישון וכמעט כל הלילה
שוחחנו והסתכלנו בצילומים ישנים של קרובים וידידים שלא
היו עוד. מוניאק אף השמיע פעם בפעם הלצה ואנו צחקנו.
כשעלה השחר שכבנו לנוח קצת כדי לאסוף כוח לקראת
מסע הבלהות שחיכה לנו.
בערך בשעה עשר בבוקר אכלנו משהו, ירדנו לרחוב והצטרפנו
למחנה עצום של בני אדם שישבו על הכביש לאורך רחוב מילה.
גרמני מזויין הוליך אותנו אל השורות הקדמיות
וציווה עלינו לשבת שם. האנשים שבקרבתנו סיפרו כי קבוצה
אחת כבר נלקחה לאומשלאג-פלאץ שהיה בקרבת מקום וכי
אותנו יקחו ודאי במשלוח השני.
בינתיים הוסיפו הנאצים לרכז אנשים שנתגלו בבונקרים
השונים, וכל אימת שנתווספה קבוצה גדולה מן המחבואים,
שולחה קבוצה אחרת מראש המחנה אל הכיכר. לאט לאט הגיע
תורנו. עם כל קבוצת אנשים שהוצאה ממחבוא, הוציאו החיילים
הנאצים גם ילדים קטנים. אלה היו ילדי הורים שהומתו
במקום, או שברחו בלי שהיה סיפק בידיהם לקחת את ילדיהם
עמם. את הילדים המורעבים האלה, המלוכלכים והמרופטים   (64)




שנשמתם כמעט פרחה מהם, מסרו הנאצים להשגחתן של
הנערות הצעירות שבתוך המון האדם. גם לידי מסרו תינוק
שמצבו היה נורא. לא בלבד שבגילי הצעיר – 16 שנה – לא
ידעתי איך לטפל בו, אלא שמסירת התינוק לידי בישרה כי
תורי למות קרוב מאד, מאחר שאמהות עם ילדים שולחו ישר
לכבשן. אולם לא חלף זמן רב ואותו חייל נאצי שמסר לי את
התינוק, הוציאו מידי והעבירו לאשה קשישה בקרבתי. נראה
כי נמלך בדעתו שמא אוכל עוד להיות לתועלת ל "פאטרלאנד" שלו
אחר שעה קלה נתנה פקודה לחלק מן ההמון – כמה מאות
איש – לקום ולפנות אחורה. זה היה סימן כי היום כבר לא
נגורש. הייתי מאושרת שגם אחותי נינה, מוניאק ואמו היו
בין הנבחרים, אף על פי שידעתי היטב כי הנסיעה נדחתה
ללילה אחד בלבד. עם שקיעת השמש הוכנסה הקבוצה שלנו
לתוך בית ריק וחיילים אחדים הוצבו ליד שער הבית. אך
נכלאנו בבית הריק, התחלתי משדלת את אחותי ואת מוניאק
עם אמו שננצל את ההזדמנות ונברח. סברתי כי אם הגורל
שיחק לנו ולא גורשנו היום, עלינו לחזור ולהסתתר, אפילו
צפוי לנו למות ברעב במחבוא. אחותי נינה הסכימה, אבל
מוניאק ואמו לא רצו עוד להמשיך במאבק המר של הסתתרות
והחליטו להישאר.
בלילה הזה ברחו יותר ממחצית האנשים ובתוכם נינה ואני.
רצנו על פני גגות הבתים שבתחום הגיטו וכל אחד מצא לו
מחבוא משלו. מוניאק ואמו נשארו בבית הריק ולמחרת היום
שולחו. מאז לא ראינום עוד.
נינה ואני חזרנו אל הבונקר שלנו ברחוב מילה 46. בהגיענו
לשם נתקבלנו על ידי כל הנוכחים בלבביות נרגשת. נאלצנו
לספר להם כל מה שעבר עלינו בחוץ וסיפורנו שכנע אותם כי
מוטב למות ברעב כאן במקום, מאשר להתמסר לידי הנאצים.
כביטוי לשמחתם על שיבתנו, הוזמנו על ידי כל משפחה
בבונקר לארוחתה הדלה, אך עקב הנסיונות הקשים שעברו
עלינו לא היינו מסוגלות לאכול כלום. רק בלילה, לאחר שהתפזרנו     (65)



16 באוקטובר 2019


על האפשרות שהגרמנים יגלו שחיים אנו. בכל זאת, עם
רדת הלילה חיכינו שלושתנו לבוא הקברן. לבשנו סמרטוטים
ואת הידיים והפנים מרחנו באבקה צהובה שהלה נתן לנו .
החלטנו שראשונה תיסע רישה, אחרי שעה  - נינה ואחרונה – אני.
אפילו התלוצצנו על הנסיעה הצפויה לנו ונזכרנו
בנערים, אשר בחדשי הגיטו הראשונים, כאשר מאות אנשים
מתו ברעב ובמחללות, נהגו ללבוש בגדים שחורים ולחבוש
צילינדרים, בשחקם תפקיד של אנשי פינקארט ובשירם שירי בעתה
על "המתים שהם האנשים המאושרים, כי אותם מובילים
בכירכרות יפות, בעוד החיים הולכים ברגל"... אך הלצותי
על המוות השפיעו אך במעט על אחותי הבכירה שרעדה
למחשבה על מסע הזוועה הצפוי לה.
כחצי שעה לפני חצות הלילה הגיע הקברן והודיע כי ויתר
על הענין כולו מאחר שהנאצים החלו לבדוק בקפדנות את
עגלות המתים ופשוט תקעו פגיון בכל גופה. לשאלתי אם מצאו
אנשים חיים, השיב בחיוב. הדבר קרה עם חבר שלו שהוביל
שני מתים וזוג צעיר. ברגע שפתחו הגרמנים את העגלה, נשם
אחד עמוק או נרעד. הזוג והקברן הומתו במקום. ההצלה בעזרת
הקברן ירדה איפוא מהפרק, אבל אני נשמתי לרווחה על
שאינני צריכה לערוך את המסע בחברת מתים.
למחרת חידשו הגרמנים את חיפושיהם העקשנים בסביבת
מחבואנו. אך הם נעלמו אחר הצהריים והשתרר שקט. לפתע
קלטו אזנינו קולה של הדודה לולה, אמה של רישה, שקראה
בלי הרף בשם בתה. מופתעות חשנו שלושתנו החוצה וראינו
את הדודה מתרוצצת מיואשת סביב הבית ותרה אחר הכניסה
למחבואנו. סיפרה כי לאחר שנכשלה התכנית עם הקברן, החליטה
לנסות לבדה להציל את ילדתה. היא שיחדה בשעון זהב
את החייל הגרמני ששמר ליד בית החרושת שלהם ברחוב
נובוליפקי. הגרמני הסכים כי אם תחזור עם הילדה תוך חצי
שעה יכניס את שתיהן לבית החרושת. הדודה רצה איפוא,
בכל כוחותיה לרחוב מילה ועשתה עיסקה דומה עם החייל
הנאצי שעמד ליד השער השני. גם לו נתנה שעון זהב תמורת   (62)





רשות להוציא את הילדה. אך החייל השני הזהיר אותה כי אם
תתעכב יותר מחמש דקות לא יתן לה לצאת. כשהיא נושמת
בכבדות, תפסה את הילדה ורצה חזרה במשכה אחריה את
רישה המבוהלת. בלב הולם עקבתי אחר המתרחש, איך הנאצי
שעמד ליד שער הרחוב הסגור, נתן לה לעבור בלי אומר ודברים.
לעיני התרחש נס.
שבנו אל הבונקר חרדים שמא ביקורה של הדודה יעזור
לגרמנים לגלות מחבואנו. לחשש הזה לא היה יסוד. הגרמנים
ידעו גם ידעו כי בכל בית ברחוב מילה מצויים בונקרים.
היה זה ענין של חשבון פשוט, כי לפני זמן הכניסו הנאצים
לרחובות מילה וניסקה כמה אלפי יהודים מרחובות הגיטו
המחוסלים והוציאו מהם פחות מחצי.
למחרת היה שוב יום קשה. הנאצים חידשו את הצייד סביב
 הבונקר שלנו וכל רגע נדמה לנו כי הנה נתגלינו. כל היום
התווכחתי עם אחותי אם לא מוטב להתמסר לנאצים תחת
להתענות כך. מלאי המזון הלך וכלה. נשארו לנו קצת גריסי
שעורה שמהם בישלנו בלילה, בחושך בשביל יום המחרת.
המחבוא היה מלא זקנים וילדים וכמעט לא היתה אפשרות
לנשום. לא ראיתי עוד טעם במחבואים אלה והחלטתי להיוועץ
על כך במוניאק ובאמו. שעדיין התגוררו באותו רחוב מולנו
ולרשותם מחבוא טוב. אך ירדה חשיכה, עברנו אל ביתם אבל
נאלצנו לחכות יותר משעתיים עד שיצאו מן הבונקר שלהם,
כי ברגע בו נכנסו לביתם, החלו בקצה השני של הרחוב יריות
צפופות שלא פסקו במשך זמן רב. רק לאחר שחזר והשתרר
שקט, יצאו מוניאק ואמו מן המחבוא שאנו ניסינו לחינם
לגלותו. עלינו לחדרם בקומה הרביעית ומן הגזוזטרה ראינו מה אירע.
בקצה השני של הרחוב גילו הגרמנים בונקר, הוציאו ממנו
קבוצה גדולה של אנשים וכל אימת שמישהו מהאנשים עשה
תנועה כלשהי – ירו בו. כרגיל נהגו הגרמנים להפסיק את
ה"אקציות" בתוך ה"דוד" (כך כונו שני הרחובות המבודדים,
מילה וניסקה) עם רדת החשיכה. כי פחדו מפני התקפות של    (63)



13 באוקטובר 2019


תרנגולות, תפוחים ויותר מכל – צלחות מלאות מרק סמיך.
בוקר אחד מצא אותנו מוניאק, משכנינו ברחוב גאנשה.
נודע לו על מחבואנו והוא בא לקחתנו לרחוב מילה46, שם
סידרו להם אחדים מפועלי הדפוס שלנו מחבוא טוב.
ביום שקט, כאשר הגיטו נח קצת מהחטיפות הנאציות, חדרו
הפועלים דרך הדלת הסמויה אל בית הדפוס שלנו והוציאו
משם מזרנים אחדים ומלאי המזון. כן אספו חפצים מדירותיהם
הקודמות והתחלנו לסדר לנו בית תת קרקעי משותף. ביום
ישבנו בבונקר מוסווה היטב ובלילה חזרנו לדירה, בישלנו
אוכל ואף קיבלנו אורחים מן הבתים הסמוכים. אורח תדיר היה
אצלנו מוניאק, שהתגורר עם אימו באותו רחוב. מוניאק לא ידע
פחד ובשעות הערב, עם כניסת העוצר היה בא אלינו ומספר
על הרפתקאותיו ביום שחלף. הוא ידע כל הרכילות וההלצות,
שהתהלכו בגיטו. היה לו חוש נדיר להומור ולא אחת הידהד
הצחוק בחדרנו לשמע סיפוריו המבדחים של מוניאק.
בשלהי הקיץ גברו התקפות האויר הסוואטיות על וארשה
והדבר חיזק את תקוותנו חיים אל קץ המלחמה. הסקנו
מן ההפצצות, שלנאצים כאב ראש משלהם ולכן שוכחים הם
אותנו קצת.
במחבוא שברחוב מילה 46 חיינו למעלה משבועיים באוירה
משפחתית. בוקר אחד הפתיעונו הגרמנים. הדבר קרה במהירות
כזאת שלא הספקנו לרדת לבונקר וכולנו הובלנו אל האומשלאג-פלאץ
בו בילינו תחת כיפת השמים שתי יממות שלמות.
למזלנו לא הגיעו רכבות לרגל ההפצצות ולא יצאו משלוחים.
בערב היום השני בא למלא תפקידו בכיכר אותו שוטר
יהודי מיכאל, שהצילני פעם דרך בית החולים הסמוך ומאז
התידד עימי ועם אחותי נינה. מדי פעם בפעם היה מבקר אותנו
ומושיט עזרתו ברגעים קשים. גם הפעם הציל אותנו מיכאל.
עם רדת הלילה העביר אותנו לגיטו ואנו חזרנו אל בתינו
במילה 46. אך הבית היה ריק, ללא סימן חיים. כל אחינו
לגורל, שאתם חיינו יחד, גורשו יום קודם לכן. הבית לא היה
עוד בטוח. פעמים אחדות ביום באו הנאצים וחיפשו בכל פינה.    (56)




נאלצנו איפוא, לשבת כל ה זמן במחבוא ורק אחר חצות הלילה
נכנסנו לדירה כדי לבשל משהו, לכבס ולחטוף שינה קצרה.
מיד עם עלות השחר חזרנו שבורות ורצוצות אל המחבוא.
הנאצים התרוצצו כפראים על פני הגיטו, חיפשו, נברו, ולעתים
קרובות ראינו מתוך המחבוא איך עשרה או עשרים נאצים
רודפים אחר יהודי אחד.
בוקר אחד יצאה פקודה, כי כל היהודים שנשארו בגיטו וארשה,
הן אלה המועסקים בבתי המלאכה הגרמניים והן אלה
החיים כ"פראים", חייבים תוך היומיים הקרובים לעבור אל
שני הרחובות המקבילים, ניסקה ומילה שהיו סמוכים אל כיכר
הגירושים. הפקודה אמרה כי כל מי שיימצא אחר המועד הזה
באזור אחר בגיטו – יירה במקום.
בצאתנו למחרת היום לרחוב, ראינו אלפי יהודים זורמים
מכל הכיוונים לעבר הרחובות מילה וניסקה. לפתע הבחנו בתוך
קבוצה אחת את סבתא יחד עם הדודה, בעלה ובתם רישה. סבתא
בירכה אותנו לשלום אך סירבה לעלות לחדרנו. היא עמדה
שלובת זרוע עם אשה קשישה שאתה התידדה, ושתיהן רעדו
לחייהן. כה היתה טרודה בעצמה, שאפילו לא שאלה מה עבר
עלינו במשך הזמן שלא ראתנו.
מלאה פליאה התבוננתי בסבתא ובחרדתה העקשנית לחייה.
אף על פי שאיבדה את כל ילדיה ורבים מנכדיה. לא יכולתי
להבין איך סבתי, שהיתה פעם כה רגשנית וכה חרדה כאשר
סבל מישהו מהצטננות קלה, השתנתה כל כך ודואגת רק
לעצמה. לא תפסתי איך הזקנה הקרובה לגיל שבעים יראה
כל כך את המוות, בעוד נינה ואני, שעדין לא מלאו לנו
עשרים שנה הבטנו בפני המוות בלא פחד. הצמדות זו לחיים
מצאתי לא רק בסבתי, אלא בכל הזקנים שנשארו בגיטו. הם
לא יכלו להשלים עם המחשבה על מוות לא טבעי ובעקשנות
רבה לחמו להאריך חייהם לפחות ביום אחד, או אפילו בשעה אחת.
אותו יום פגשתי ברחוב בחור מכר בשם זדאנאק שהכרתיו
ברחוב קרוכמאלנה, שם התגוררנו תקופה קצרה בראשית     (57)


.

4 באוקטובר 2019


עבודה בבית הדפוס. מוניאק היה מחוסר מקצוע ואבי העסיק
אותו ברכיבה על ה"ריקשה" של המפעל – כלי הובלה חדש
שנפוץ מהר בגיטו ושימש להובלת סחורות ואנשים. שלא
כריקשות הסיניות שמושכים אותן קולים הולכי רגל, היו
ריקשות הגיטו עגלות מחוברות לאפניים שבחורים צעירים
רכבו עליהם.
עם פתיחת הגירושים ההמוניים גייסו הנאצים את כל הריקשות
לשם הסעתם על פני רחובות הגיטו שבהם בוצעה
"אקציה". מוניאק היה מוביל בריקשה שלו קצין גסטפו גבוה.
משך שעה קלה נסע מוניאק בעקבות המשאית, עד שמבטו
נתקל במבטי ואז פנה מהר בכיוון ההפוך. הייתי בטוחה
שמוניאק נסע להודיע לאחותי על חטיפתי כדי שתנסה
להצילני. לא עלה בדעתי שיש לו תכנית נועזת אשר עד
מהרה הוציאה לפועל.
תחת לנסוע לאחותי עם הבשורה השחורה, יצא הבחור
השנון והפיקח לחפש נוסע גרמני שפניו אל ה"אומשלאג-פלאץ"
לא חלפה רבע שעה וראיתי את מוניאק עובר עם
ריקשתו את שער הכיכר שעליו שמרו חיילים גרמנים ואוקראינים
מזויינים במכונות ירייה. בעגלתו של מוניאק ישב
קצין גרמני.
תחילה חשבתי שרק המקרה הביאו לכאן, אך בראותי
כי זמן רב לאחר שהנוסע ירד מן העגלה עוד עומד מוניאק
על מקומו, עלה בדעתי כי הוא מתכנן משהו. לפתע הבחין
בי ורמז לי לגשת אליו. בגשתי, קד לפני קידה עמוקה וקרא
בגרמנית: ,בבקשה לשבת".
עוד הייתי אז לבושה נאה ואף החזקתי ארנק בידי. את
המגן-דוד לא ענדתי, כי בימי הגירושים חדלו כלואי הגיטו
לענוד את הסמל. מהוממת ישבתי בריקשה ובלי כל הפרעה
יצאתי מן ה"אומשלאג-פלאץ" . גם לאורך כל הדרך בגיטו עד
למפעלנו ברחוב גאנשה, לא נעצרנו אף פעם אחת. בימים
ההם השתמשו יהודים, וועוד אשה, לעתים רחוקות מאד      (40)




בריקשות. לכן סברו הנאצים ליד שער הכיכר, כי אם נערה
צעירה לבושה נאה, נוסעת בריקשה, הרי היא ודאי "גרמניה חשובה".
בבית הדפוס שלנו לא דימה איש כי זה רק עמדנו שנינו
בשער העולם הבא... בשמעם על מבצעו הנועז של מוניאק
בכו הכל משמחה. אך השמחה לא ארכה. למחרת בשעה
מאוחרת אחר הצהריים, נכנס מוניאק בריצה אל בית הדפוס
וכשהוא בוכה מר סיפר שבשעות הבוקר חטפו הנאצים את
אשתו. ידיד, שראה איך היא נדחפת לתוך המשאית סיפר
על כך לאחיו הצעיר של מוניאק, אשר זה זמן מה נהג אף
הוא בריקשה. בהשפעת הצלחתו של מוניאק להציל אותי,
נסע הבחור אל האומשלאג-פלאץ בתקוה להציל את גיסתו.
אך המזל לא שיחק לו והוא יחד עם גיסתו צורפו אל המשלוח
שיצא באותו יום.        (41)





3 באוקטובר 2019


יימצאו בוארשה, ואת היתר עלינו לשלם אחרי שחרורם.
בפחי נפש יצאנו לרחוב בלי ללדעת מה לעשות. לא זו
בלבד שלא היה בידנו סכום גדול כזה, אלה שכהן והלר גם
אסרו עלינו באיסור חמור לספר למישהו על הענין. גם לא
היה לנו עם מי להתייעץ. כמעט כל ידידי אבי כבר גורשו,
החלטנו איפוא, בלי מחשבות רבות, למכור כל מה שהיה
ברשותנו כדי להציל את ההורים ואת האניה בת השבע.
בהשכמת הבוקר של 2 באוגוסט 1942 הלכנו אל כהן והלר
כדי לקבוע את הזמן ואת האיש שאצלו נפקיד את עשרים
אלף הזלוטי הראשונים שכבר היו מוכנים אצלנו. להפתעתנו
אמרו לנו שני סוכני הנאצים, כי בעוד יום יודיעו לנו על כך.
ברם בערבו של אותו יום בא אלינו מכר, שוטר יהודי, וסיפר
כי כהן והלר נורו. הוא גם סיפר פרטים על נסיבות המקרה.
בשעות אחר הצהריים באו לבנין משטרת הגיטו כמה קציני-
גאסטפו גבוהים ובצעדים מהירים נכנסו למשרדם של כהן והלר.
מיד נשמעו זעקות יאוש. שהוחרשו על ידי יריות צפופות.
לאחר שעזבו קציני הגאסטפ ואת המקום, נמצאו כהן והלר
הרוגים, כשראשיהם מפולחים בכדורים ומכוסים בשקים.
רק יום לפני כן נראו אותם אנשי גסטפו זוללים וסובאים
באחת ממסעדות הגיטו בחברתם של כהן והלר.
איש בגיטו לא הזיל דמעה על מותם של כהן והלר, אך
לנו אמר קיצם, שפרחה תקוה אחרונה להציל את הורינו ואחותנו.
הגירושים מן הגיטו נעשו אכזריים יותר ויותר. יום, יום
שולחו אלפי יהודים ומאות מהם נורו ברחובות בעת המצעד
אל האומשלאג-פלאץ. פועלי בית הדפוס שלנו אשר ביום
הטראגי של 27 ביולי (1942) נעדרו מן העבודה, או כאחותי ואני
עזבו את המקום בדיוק לפני בוא הנאצים, חזרו לעבודה.
בבית הדפוס נשארו סבתא, נינה אני וכעשרה עובדים עם
משפחותיהם. היינו חייבים להשלים הזמנה גדולה, שקיבל אבי.
העובדים היו אמנם כולם בעלי מקצוע טובים וידעו מה
עליהם לעשות, אולם היה צורך במישהו שיפקח על העבודה    (38)



נינה עסקה בעבודות המשרד, ניהלה את הפנקסים והוציאה
את החומרים הדרושים. ואילו אני בת החמש עשרה, החלטתי
לקבל עלי את תפקיד הפיקוח על עבודת הפועלים. ברם, לא
הייתי בטוחה אם יצייתו לי. שוחחתי על כך עם אחד העובדים
הותיקים שלנו, איגנאץ שעבד אצל אבי עוד לפני הולדתי,
וביקשתיו לעמוד לימיני בשעה שאתקל בקשיים עם צוות העובדים.
חששותי לא היו בלי יסוד. כל העובדים הכריזו שביתה
כמחאה על נסיוני לקבל לידי את ניהול המפעל. כל אחד מהם
סבר שהוא מתאים יותר לתפקיד זה. מיד הבנתי כי ברגע
זה תיוולד או תמות סמכותי והחלטתי לפעול במרץ ובהחלטיות.
כינסתי את הפועלים ובלי הרהורים רבים אמרתי להם
כי אם לא יחזרו מיד לעבודה אדרוש מן המשגיח הגרמני
שיקבע לי פועלים אחרים.
בעוד המלים יוצאות מפי, הרגשתי כי משהו נשבר בקרבי .
חשתי בושה מן האיום שהשמעתי בקלות כזו ותגובתי הראשונה
היתה לבטל את האיום ולהתנצל. אך הופתעתי לראות
את ההשפעה המחשמלת של דברי על הפועלים. בלי לומר
מילה חזרו לעבודה וקיימו כל הוראותי. אחותי הטיחה טענות
מרות נגדי ואמרה שאני "סחטנית קרת רוח". אולם מוזר
הדבר כי מרגע זה החלה נינה להתייחס אלי בדרך ארץ,
כאילו אני הייתי האחות הבכירה.
עד מהרה החלו אסונות לרדת על ראשי בזה אחר זה. בוקר
אחד בצאתי לסדר משהו בשביל המפעל, נפלתי בידי הנאצים
שאספו אותה שעה ברחוב גאנשה קבוצה גדולה לגירוש.
מסמכי לא עמדו לי ונדחפתי לתוך משאית שהחלה לנסוע
בכיוון ה אומשלאג-פלאץ.
בדרך, באחת הסימטאות הצרות בגיטו, עברה קרוב מאד
למכוניתנו  "ריקשה", שנהג בה צעיר העובדים במפעלנו,
מוניאק, אחיו הגדול של חברי לשעבר לספסל הלימודים.
מוניאק בן ה – 22 היה נשוי והיה עליו לקיים גם את אמו ואחיו
הקטן. עם הקמת הגיטו ביקשתי מאבי שימצא בשבילו איזה     (39)