יחסי שדיבר קצת פולנית. אך עוזרו היה יהודי גרמני קפדן,
שרדה בנו בלי הרף. בשעה 12 הורשינו ללכת לארוחת צהריים.
יום אחד, בצאתנו מן המחסן להפסקת צהריים, הוציא
הגרמני מקהל הנשים אותי ועוד שתי נשים, ויחד עם הקאפו
היהודי ערך חיפוש על גופנו. אצל שתי הנשים לא מצאו
דבר. הגרמני כבר עמד לשחרר גם אותי אלא שברגע האחרון
הוציא הקאפו מכיסי את חתיכת הסבון. תחילה שקל אותה
בידו, אחר השליחה על הרצפה ובמגפו שברה לשתיים. על
הרצפה הבריק מטבע הזהב שלי.
איני יודעת מה הציל אותי אז – אם מזלי או עשרים
הדולרים שסינוורו את עיני הגרמני. מלבד הקאפו לא היה איש
במקום והנאצי תחב את מטבע הזהב לתוך חפתי מעילו . עלי
ציווה לא לספר מלה לאיש ולחזור לצריף. אילו הודיע
הנאצי למפקד המחנה על מטבע הזהב שגילה אצלי, היו
מעלים אותי בלי ספק לגרדום. אך הוא החליט לקחת לעצמו
את הדולרים ואת חיי נתן לי במתנה.
למן המקרה הזה החל החייל הנאצי הזה לגלות כלפי רגש
אנושי יותר, עשה עמי חסדים שונים, ולא אחת בעבדי
בהשגחתו הטיל עלי את העבודה הקלה ביותר. מעשה ותפס
אותי ליד חוטי התיל שהפרידו בין מחנה הנשים שלנו לבין
מחנה שבויי המלחמה. היה לי רגע של פנאי וניצלתיו כדי
לגשת אל התיל ולשוחח עם שבוי המלחמה הרוסי, אחד בשם
אבראשה, שהכרתיו ביום בואי למאידאנאק. נתקשרה בינינו
ידידות ומדי פעם בפעם היה זורק לי מעל לגדר התיל לחם
ודברי אוכל אחרים. במחנה השבויים לא שרר רעב כזה כמו
אצלנו. לא זו בלבד שקיבלו מנות גדולות יותר, אלא לעתים
קיבלו מזון גם מן החוץ.
מוצאו של אבראשה מנובוגורד, שבה השאיר אשה ותינוק.
את התינוק לא ראה עדין, כי הוא נולד לאחר שאביו יצא
לחזית ונפל בשבי. מזמן לזמן הגיע אליו מכתב מאשתו, אך
תמונה של התינוק לא קיבל. הוא היה קצין זוטר ומלבד
רוסית דיבר קצת גרמנית שלמד במחנה. היתה לו הכנסה (98)
מקצועו ובתחילה היה גם פוצע את לקוחותיו, אך הוא האחד
שהצליח להבריח תער למחנה ואת מלאכת הגילוח למד על
זקני חבריו אשר שילמו גם שילמו לו בעד זה.
הגישה אל גדר מחנה השבויים היתה כרוכה בסכנה גדולה.
אם נתפס מישהו על ידי שומרי המחנה ליד הגדר, נענש
בעשר עד עשרים וחמש מלקות. אך נשקפה גם סכנה להיירות
על ידי ה"סנוניות" הנאציות. כך כינינו את החיילים הגרמנים
שעמדו במגדלי עץ גבוהים ומלמעלה ירו באנשים
שהתקרבו אל מחנה שבויי המלחמה. הגרמני שלי, שתפסני
ליד גדר המחנה, לא רק שלא הענישני על כך, אלא בראותו
את נעלי הקרועות, הכניסני למחסן והורה לי לבחור לעצמי
זוג נעליים טובות.
אחר המקרה הזה לא ישנתי כל הלילה מציער על שלא
ניצלתי את ההזדמנות ולא לקחתי זוג נעליים נוסף בשביל
אחותי נינה. אך כה נפחדת הייתי באותו רגע שהודיתי לאלהים
על שנפטרתי מהר מן הקצין הרחמן.
במשך ששה שבועות שלמים עבדתי במאידאנאק ביחידת
התובלה. לפעמים סחבתי רהיטים, לפעמים אבנים או חמרי
בנין שונים. לא אחת עבדתי עם הפסקת צהריים קצרה, מ-4
לפנות בוקר עד 12 בלילה. אז כבר הוברר לכולנו, כי למעשה
אין במאידאנאק שום עבודה של ממש וכי מטרת המשגיחים
היתה רק לענותנו ואותו זמן ליצור את הרושם בשלטונות
הגבוהים יותר, כי בונים כאן פיתום ורעמסס. היה בכך משום
ביטוח למשגיחי המחנה עצמם מפני שילוח לחזית. על כן
הוכרחנו אנו הנשים לחפור בורות ואחר כך, פשוט, לחזור
ולמאלותם, או לסחוב רהיטים ואבנים ממקום למקום. מצב
דומה שרר במחנה הגברים. העבודה הזאת נמשכה בלי הרף
כדי שהמפקחים הנאצים, אשר פקדו את המחנה מעת לעת
יווכחו בפעילות החרוצה המתנהלת בו.
עבודה חסרת תכלית זו עייפה אותנו שבעתיים משום שהיתה
עבודה ללא קץ וכך, יום אחר יום נמשכה כבמעגל קסמים (99)
