אחותי הבכירה, אלא גם אבי, אמי וסבתי. החיכוכים האלה

היו נמשכים עד לרגע שבו הרגשנו בהתקרבותה של סכנה

חדשה. ברגע כזה היתה נינה מקפלת את כנפיה ונכנעת לי.

בערבים הייתי הולכת לעתים קרובות לרחוב מילה שבו

התנהל כל המסחר והייתי מחליפה את המצרכים שהצלחנו

לקנות במשך היום בצד הארי. נהגתי לקנות מן הרוכלים

הפולנים בשר, ביצים ואף חמאה. בעזרת תחבולה מסוימת

הצלחתי כל פעם להבריח לתוך הגיטו ביצים. עטפתי כל

ביצה בנייר ושמתי אותה בקופסה שהיו בה תאים מקרטון.

את הקופסה המלאה הכנסתי לתוך שקית ובעזרת חגורת עור

תליתי אותה על גבי מתחת למעיל הרחב. בשעה שהשומרים

ניגשו לחפש אצלי, הייתי בעצמי פותחת את המעיל. בראותם

שידי ריקות ומלפנים אין לי שום דבר, נתנו לי לעבור. כמה

עשרות פעמים הברחתי בצורה זו ביצים ומצרכי מזון אחרים.

את המזון קניתי ומכרתי תמורת חפצי בית שונים. כך,למשל,

הייתי יוצאת בבוקר לעבודה כשראשי עטוף וילון

בתור מטפחת, או הייתי שמה ציפיות ומגבות בתוך הבטנה

של המעיל. בעת הפסקת הצהרים הייתי נפגשת עם מכרי

הפולנים שאתם ניהלתי את סחר החליפין. הרווחתי לא רע

וגם אכלתי לשובע.

במשך חדשיים התנהלו החיים בגיטו בשקט יחסי. בבית הדפוס

נקשרו יחסים נאים עם הפועלים והיינו כמשפחה אחת.

העבודה בבית הדפוס לא היתה קשה ביותר. התבטלנו

יותר משעבדנו. לפנות בוקר צעדנו מתונות ברחובות הגיטו

הרדומים והשקטים, ולעת ערב חזרנו כך אל דירותינו ברחוב ניסקה.

בלילות לבנה נראה הגיטו כעיר מתה. השלג העמוק

כיסה את רחובות הגיטו הריקים, בלי שרגל אדם דרכה עליו.

רק פה ושם נראו עקבות מעטים של צעדי אדם. היהודים

שהסתתרו בבונקרים נמנעו מלצאת לרחוב בימי שלג מחשש

שהעקבות יגלו את מחבואיהם. חדשיים אלה של פברואר ומארס 1943

היו איפוא, חדשי החורף השקטים ביותר בגיטו וארשה.

אך זה היה שקט בטרם סער.        (76)

פרק שמיני

לא הייתי גיבורה

בסוף מארס 1943החל מצב הרוח בגיטו להשתנות. אנשים

אשר קודם לכן פחדו מפני צילם והיו שקועים כולם בעניני

עצמם, החלו לדבר בלשון נחרצת על כך שאין ללכת כצאן לטבח.

היתה זאת השפעת הידיעות התכופות על מבצעי התנגדות

נועזים של הארגון הלוחם  היהודי שהחל להתגלות

מתוך חשכת המחתרת.

פעם אחת נמסר על הריגת נאצי ברחוב נאלבקי ופעם

אחרת – על פירוק נשקו של משמר נאצי ברחוב גאנשה.

ההופעות הגלויות של תנועת המחתרת תכפו יותר ויותר.

יום אחד אחר הצהרים אספו הנאצים ברחוב נובוליפקי כמה

מאות יהודים והחזיקום שעות אחדות ברחוב בחכותם, כנראה,

להוראות מה לעשות בהם. ברגע שהנאצי הראשי ציווה על

היהודים לצעוד לעבר האומשלאג-פלאץ, יצאה ממחבוא

קבוצת בחורים רעולי פנים שפרקה את הנשק מעל הנאצים

ופקדה עליהם לשכב על האדמה ופניהם למטה. היהודים

שוחררו והבחורים חזרו ונעלמו.

גם בבתי המלאכה של הגיטו הופיעו מפעם לפעם חברים

של הארגון הלוחם היהודי ודרשו תמיכה מן היהודים העשירים

שנמצאו שם. "ביקורים"אלה היו נערכים כרגיל

בשעות הלילה, כאשר דרי בתי המלאכה, במיוחד של המפעל

הגדול ליצור מברשות, היו מתהוללים בנשפים. בחורים

רעולי פנים אחדים היו פורצים פנימה ודורשים מן הנוכחים

כסף לרכישת נשק בשביל הארגון הלוחם. אך היו גם בתי מלאכה

שהפועלים והעשירים שהסתתרו בהם, התנדבו לתרום         (77)

שבה עבדה קבוצה גדולה של גברים ונשים ביצור מעטפות.

ליאון מ. ניהל את המפעל ביד חזקה ולא סבל שמישהו ישמיע

ערעור כלשהו על הוראותיו החמורות. לא חלף זמן רב

והוא שם בי עין רעה משום שהעזתי להביע דעה ביקורתית

עליו. הדברים הגיעו לידי כך שאחר שבוע עבודה הרחיקני

מבית הדפוס. נוכח מחאתם של הפועלים ודרישתם להחזיר

אותי, השיב ליאון מ. כי יעשה זאת רק בתנאי שאתנצל

לפניו בפומבי. דחיתי את התנאי הזה ועזבתי את המקום. אחרי

ימים אחדים הורה ליאון מ. להחזיר אותי לעבודה, אבל מאז לא

החלפנו בינינו מילה. לעומת זאת הוספתי לקיים יחסים טובים

עם בני משפחתו – אשתו, ביתו ובנו.

אחרי חדשי סבל ארוכים של נדידה בתור "פראים" ממחבוא

למחבוא, נשמנו שתינו קצת לרווחה. כל עובדי בית הדפוס

יחד עם בני משפחותיהם היו משוכנים בבית שברחוב ניסקה 8.

לכל משפחה היתה דירה משלה והוקצבה לה מנת מזון

כסדרה. נינה ואני חזרנו לגור בחדרנו ברחוב מילה, שבו הסתדרנו

 לא רע ומיד היו לנו שם הרהיטים שארתור כהן עזר

לנו להעביר מדירתנו ברחוב כלודנה שבגיטו הקטן המחוסל.

השכם בבוקר לפני השעה 7, היינו עוברות בריצה לרחוב ניסקה

ומצטרפות שם אל קבוצת פועלי הדפוס, שהובלו בליווי

משמר אל בית הדפוס ברחוב לאשנו.

בערבים אחר העבודה היו אנשים מתכנסים בדירות ומספרים

בחוויות היום שחלף או בחדשות מעולם החוץ שמישהו

הצליח להשיגן ממקורות חשאיים. בבדידות שבחיי הגיטו היו

האנשים מתרפקים איש על רעהו. גברים שנשותיהם גורשו

או נשים שאיבדו את בעליהן וילדיהן, חיפשו להם שותפים

ארעיים לחיים. על אף הידיעות על מאות האלפים שניספו,

סירבו הגברים והנשים הגלמודים להשלים עם המחשבה שיקיריהם

אינם עוד בחיים. עדין קיננה בהם התקוה, אולי יצליחו

להינצל. אך בנתיים היה קשה להישאר גלמודים וכך

נתהוו  זוגות ארעיים.       (70)

אלה שהתחשבו בדעת השכנים היו מציגים את הגבר או

האשה שבאו אליהם בערב, בתור קרוב או קרובה שאין להם

דירה ובאו ללינת לילה. במשך הזמן התרגלו הכל לביקורים

של "הקרוב" או "הקרובה" והם כבר השתקעו בדירה שבה

התגוררו לעתים שלושה או ארבעה זוגות כאלה. דוקא הגברים

היו במקרים אלה גלויי לב הרבה יותר, ואילו הנשים השתדלו

עוד לשמור על שמן הטוב. במרוצת הימים נעשה המוסד הזה

של "קרובים" כה חשוד בעיני בני אדם, שכאשר כבר היה

למישהו שאר בשר אוטנטי, הוא נזהר מלהודות בכך. אך נשמעה

המילה "קרוב", העלו הכל חיוך של לעג על שפתיהם.

כך חיינו בתנאים אנושיים באופן יחסי עד המחצית השניה של

ינואר 1943 שבה חידשו הנאציםאת התנפלויותיהם על

רחובות הגיטו ואלפי יהודים שולחו למחנות המוות.

ב 18 בינואר 1943, בערך בשעה 5 לפנות בוקר, התעוררנו

פתע לכל יריות חזקות. חיש מהר התלבשנו ורצנו לעבר

רחוב ניסקה כדי לחדור אל הבית שבו גרו כל פועלי בית הדפוס

יחד עם ליאון מ. ומשפחתו. ברחובות לא נראתה נפש

חיה אך זמזום הכדורים אמר לנו שיורים בכיוון אלינו. פתאום

הרגשתי שמשהו פגע בעקב נעלי ושמעתי צליל מתכתי על

הכביש. באותו הרף עין נפלה חתיכת לבנה על כתפה של

אחותי. נצמדנו אל הקיר, לרגע הסתתרנו בתוך שער ואחר כך

הוספנו לרוץ עד שהגענו לחצר של ניסקה 8, שבה כבר

התאספו פועלי בית הדפוס יחד עם ליאון מ. ונחרדים התייעצנו

מה לעשות. ליאון מ. הציע כי הנשים שיש להן ילדים יתחבאו

בבונקרים של הבית, וכך נעשה. אלה שהועסקו ישירות בבית הדפוס

התייצבו בשורות כמו בכל יום וחיכו לחייל הנאצי

שהיה מוליכם אל העבודה. אחר חצי שעה הגיע הגרמני. בהעיפו

עין על הנאספים הבחין מיד בהעדרם של נשים וילדים

רבים. הוא הבין מה ארע ואמר בחיוך: "אין לכם מה לפחד,

אתם היהודים שלי ולא יאונה לכם דבר. נו, לעבודה!"

עם הנאצי בראש צעדנו דרך רחובות הגיטו המצומק. לפני

שנתיים היו בגיטו למעלה מחצי מליון יהודים. עתה נשאר        (71)

מכל מקום, הנאצים פירקו את החומה שסגרה על הרחובות

מילה וניסקה והיהודים שנשארו בחיים שוב החלו להיראות

ברחובות הגיטו הגדול. מפעם לפעם נערכו "אקציות"

והאנשים נתפזרו והסתתרו בבונקרים. כל פעם נפלו קורבנות

אך המשלוחים מן האומשלאג-פלאץ נעשו נדירים יותר

ויותר. בסוף אוקטובר 1942 הופסקו לגמרי ההתנפלויות

הנאציות בגיטו. אחותי ואני חזרנו אל דירתנו ברחוב מילה 46

ומצאנו בה הרבה מחפצינו. התחלנו להסתדר קצת, אגרנו מלאי

מזון וברגע של סכנה רצנו אל הבונקר.

אך לא יכולנו עוד להמשיך בחיי "פראים"ועשינו מאמצים

להשיג עבודה באחד מבתי המלאכה בגיטו כדי שנקבל תעודות

ומנות מזון. במלים אחרות: חיפשנו דרך להיכלל בתוך

המחנה הקטן והמופלה לטובה של האנשים הקרואים:

"יהודי תועלת".                  (68)

פרק שביעי

שקט בטרם סער

בין בתי המלאכה בגיטו שעבדו בשביל הנאצים, נחשב בית הדפוס

ברחוב לאשנו מקום העבודה הבטוח והנוח ביותר שבו

לא נערכו עדין שום סלקציות. את ההעדפה של בית הדפוס

הזה יש לזקוף במידה רבה לזכותו של מנהלו הראשי,ליאון מ.

אשר ידע איך לתמרן עם המשגיח הנאצי. באותו יום

שחור שבו רוכזו עובדי בתי המלאכה ברחובות מילה וניסקה

לשם בדיקת תעודותיהם, הוחזקו פועלי בית הדפוס של ליאון מ.

רק שעות אחדות והיו ראשונים להיות מוחזרים לגיטו יחד

עם ילדיהם. בית הדפוס נתפרסם איפוא בכך שמשגיחו הנאצי

"מגן" על היהודים שלו. הוא, כמובן, לא עשה זאת מתוך

אהבת ישראל, אלא בגלל הרווחים השמנים שהפיק מן המפעל.

בשלהי אוקטובר 1942 פתחתי במאמצים להתקבל עם אחותי

לתוך בית הדפוס הזה. אך הדבר לא עלה לי בקלות. רק לאחר

שידידים שונים של הורינו השתדלו למעננו, התרכך ליאון מ.

וקיבלנו. נינה הועסקה במיון דברי דפוס ועבדה בחדר אחד

עם כמה נשים קשישות, ואילו אני הועסקתי במסדרת יד. אחדים

מפועלי המסדרה החלו מיד להשמיע הערות חסרות טעם

על חשבוני ובמיוחד הציק לי במחמאותיו ובניבול פה שלו

ברנש אחד בשנות העמידה. אף על פי שהייתי מסוגלת להשיב

לו כגמולו, החלטתי הפעם לשתוק כדי לא לעורר מריבה. אך

כאשר גברה חוצפתו של הברנש, התערב למעני פועל דפוס

קשיש שהכיר היטב את אבי ודרש לכבדני. ההתערבות הועילה,

הברנש עזבני לנפשי ואפילו התנצל לפני. אף על פי כן

העביר אותי למחרת היום ליאון מ. למחלקה אחרת של בית הדפוס.    (69)

כל אחד לחדרו, נתנה לנו אשה קצת אורז וכמה חתיכות

סוכר כדי שנכין לנו תבשיל.

שני הימים שלאחר מכן עברו בשקט יחסי. נינה ואני התפרנסנו

ממתנת ידם של שאר יושבי הבונקר. כסף עוד היה לנו.

מלבד כמה אלפי זלוטי, היו עוד ברשותנו שני מטבעות זהב

של עשרים דולר כל אחד וטבעת זהב של אמנו. גם בבית הדפוס

שברחוב גאנשה היו עוד חבויים חפצי ערך. אך בזמן

הזה לא היה עוד בידי הכסף לעזור הרבה. פשוט, לא היה

מקום שבו אפשר היה לקנות מזון, ואנשים חיו מן המלאי

שהכינו לעצמם קודם לכן.

בערבו של היום השני נכונה לנו הפתעה בלתי רגילה. פתאום

שמענו קול אדם הקורא מבין הקרשים שבמרתף את שמי

ושם אחותי. יצאנו ומצאנו את זדאנק, שמכבר שכחנוהו. הוא

היה שכננו מרחוב קרוכמאלנה שהבטיח לבוא עם ידיד גרמני

כדי להוציאנו מהגיטו במקום אמו שגורשה. אז נראה לי

הדבר כהתפארות שוא ועתה נדמה היה לי שאין זה אלא חלום,

במיוחד כאשר הוסיף שיקח גם את אחותי.

מעוצבן ומגמגם ביקש זדאנאק שנמהר, כי למעלה משעה

שהוא מחפש אותנו והריהו מפחד שמא יתרגז החייל הגרמני,

שנשאר בחוץ בריקשה. בלי לקחת דבר איתנו, יצאנו לרחוב

ולפי הוראת זדאנאק התיישבנו שתינו בריקשה משני צידי

החייל הגרמני. הוא היה בחור בלונדי גבוה בשנות העשרים

הראשונות. חייל פשוט היה ומוצאו כנראה ממשפחה כפרית.

כשישבנו לידו, לא בירכנו לשלום ובמשך כל הזמן לא הוציא

הגה מפיו. אינני יודעת אם נהג כך מתוך ביישנות איכרית, או

מתוך גאוה גרמנית. נוטה אני להסבר הראשון.

הנסיעה בריקשה לא ארכה אלא דקות ספורות, אך בעינינו

דומה היה כל רגע לנצח. בהגיענו אל המשמר הושיט החייל

שישב ביני ובין אחותי את ידו לברכה נאצית וקרא "הייל היטלר!"

החייל שליד שער הגיטו השיב ונתן לנו מיד לעבור.

זדאנאק הוסיף לנסוע כברת דרך קצרה, נעצר, הודה לגרמני

ואמר לנו כי בבית שלידו נעצרנו הכין חדר בשבילנו. הוצאתי    (66)

את טבעת הזהב של אמי שהיתה תפורה בתוך כיס חולצתי

והצעתיה לחייל הנאצי. אך הוא סירב לקבלה ואמר כי עשה

את אשר עשה לא למען כסף, אלא מתוך ידידות לזדאנאק.

זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי בגיטו ניצוץ אנושי

ביחסו של גרמני ליהודי. לא ידוע לי אם הגרמני הזה נדבר

מראש עם החייל ליד השער, שיתן לנו לעבור. אפילו כך

הדבר, היה במעשהו משום הסתכנות רבה, כי פלוגות שיטור

נאציות סיירו אז ברחובות הגיטו ובדקו ניירותיו של כל

עובר ושב. אילו תפסו אותנו, היו הורגים במקום את שלושתנו –

זדאנאק – אחותי ואותי – והחייל הנאצי, אפילו נמנע

ממנו גורלנו היה ודאי נשלח מיד לחזית הרוסית. מעשהו

של הגרמני הצעיר הוכיח לי כי הניצוץ האנושי עוד לא  כבה

כליל אף בקרב הגרמנים.

המאמץ המסוכן להצילנו שעשה הבחור הזר לנו כמעט

לגמרי, היה בו משום הוכחה שניה כי אף בימים טראגיים

אלה שבהם נאלצו תושבי הגיטו, כחיות רדופות, לדאוג קודם

כל לעצמם, היו עוד אנשים שחשבו גם על זולתם. זדאנאק

כבר איבד את כל משפחתו ואת כל הקרובים לו, ואנו היינו

הידידים היחידים שנשארו לו. כאשר תפס כי על ידי ידידותו

עם הגרמני הצעיר יוכל להצילנו, לא נרתע מלסכן את חייו

ובא לחפשנו ברחוב מילה הסגור ומסוגר.

במשך ימים אחדים לא עזבנו את דירתנו החדשה. נמנענו

מלצאת לרחוב, אף על פי שבהשוואה עם הגיהנום

שברחוב מילה, נראו לנו החיים בחלק האחר של הגיטו שקטים למדי.

אבל כה מפוחדות היינו, עד שפחדנו מפני צל של עצמנו. גם היתה

סכנה שמשמר נאצי יעצור אותנו וידרוש תעודות שלא היו

בידינו. ישבנו איפוא בחדר ומבקרנו היחיד היה זדאנאק שגם

קנה בשבילנו קצת מזון.

חלפו ימים אחדים ולפתע פתחו הנאצים את המלכודת

שברחוב מילה. לא ידענו אם עשו זאת מתוך שעייפו מן החיפושים

אחרי הבונקרים, שהיו מוסווים בצורה דמיונית ממש, או שזו

היתה תחבולה כדי לפתות את היהודים שיצאו ממחבואיהם.    (67)

אנשי הארגון הלוחם המחתרתי, כפי שקרה לעתים קרובות.

כשהיה מחשיך היום בשעה שנמצאו בעיצומה של "חתיכת

עבודה" היו הנאצים עצבניים ביותר ופשוט המיתו במקום

את היהודים שגילו. בדיוק כך נהגו ברחוב מילה ובעמדנו

על הגזוזטרה ראינו את הדם הזורם על האספלט וערימת

גוויות ליד בונקר שנתגלה.

מחזה מזעזע זה החיש את החלטתנו למסור עצמנו לידי

הנאצים. גם מוניאק ואמו – אשה צעירה למדי – אמרו כי

אין עוד ביכולתם להמשיך בחיי מחתרת אלה. מוניאק הציע

שלמחרת בבוקר נצא מרצוננו אל הנאצים ומאחר שאנו צעירים

ובריאים, נשלח אולי למחנה עבודה שבו יהי לנו סיכוי

רב יותר להשאר בחיים מאשר בבית המטבחיים של הגיטו.

משקיבלנו החלטה זו, עברנו מיד עם מוניאק לדירתנו, מילאנו

תרמילי גב עם בגדים ונעליים וחזרנו אל דירתם של

מוניאק כדי ללון שם. אך לא יכולנו לישון וכמעט כל הלילה

שוחחנו והסתכלנו בצילומים ישנים של קרובים וידידים שלא

היו עוד. מוניאק אף השמיע פעם בפעם הלצה ואנו צחקנו.

כשעלה השחר שכבנו לנוח קצת כדי לאסוף כוח לקראת

מסע הבלהות שחיכה לנו.

בערך בשעה עשר בבוקר אכלנו משהו, ירדנו לרחוב והצטרפנו

למחנה עצום של בני אדם שישבו על הכביש לאורך רחוב מילה.

גרמני מזויין הוליך אותנו אל השורות הקדמיות

וציווה עלינו לשבת שם. האנשים שבקרבתנו סיפרו כי קבוצה

אחת כבר נלקחה לאומשלאג-פלאץ שהיה בקרבת מקום וכי

אותנו יקחו ודאי במשלוח השני.

בינתיים הוסיפו הנאצים לרכז אנשים שנתגלו בבונקרים

השונים, וכל אימת שנתווספה קבוצה גדולה מן המחבואים,

שולחה קבוצה אחרת מראש המחנה אל הכיכר. לאט לאט הגיע

תורנו. עם כל קבוצת אנשים שהוצאה ממחבוא, הוציאו החיילים

הנאצים גם ילדים קטנים. אלה היו ילדי הורים שהומתו

במקום, או שברחו בלי שהיה סיפק בידיהם לקחת את ילדיהם

עמם. את הילדים המורעבים האלה, המלוכלכים והמרופטים   (64)

שנשמתם כמעט פרחה מהם, מסרו הנאצים להשגחתן של

הנערות הצעירות שבתוך המון האדם. גם לידי מסרו תינוק

שמצבו היה נורא. לא בלבד שבגילי הצעיר – 16 שנה – לא

ידעתי איך לטפל בו, אלא שמסירת התינוק לידי בישרה כי

תורי למות קרוב מאד, מאחר שאמהות עם ילדים שולחו ישר

לכבשן. אולם לא חלף זמן רב ואותו חייל נאצי שמסר לי את

התינוק, הוציאו מידי והעבירו לאשה קשישה בקרבתי. נראה

כי נמלך בדעתו שמא אוכל עוד להיות לתועלת ל "פאטרלאנד" שלו

אחר שעה קלה נתנה פקודה לחלק מן ההמון – כמה מאות

איש – לקום ולפנות אחורה. זה היה סימן כי היום כבר לא

נגורש. הייתי מאושרת שגם אחותי נינה, מוניאק ואמו היו

בין הנבחרים, אף על פי שידעתי היטב כי הנסיעה נדחתה

ללילה אחד בלבד. עם שקיעת השמש הוכנסה הקבוצה שלנו

לתוך בית ריק וחיילים אחדים הוצבו ליד שער הבית. אך

נכלאנו בבית הריק, התחלתי משדלת את אחותי ואת מוניאק

עם אמו שננצל את ההזדמנות ונברח. סברתי כי אם הגורל

שיחק לנו ולא גורשנו היום, עלינו לחזור ולהסתתר, אפילו

צפוי לנו למות ברעב במחבוא. אחותי נינה הסכימה, אבל

מוניאק ואמו לא רצו עוד להמשיך במאבק המר של הסתתרות

והחליטו להישאר.

בלילה הזה ברחו יותר ממחצית האנשים ובתוכם נינה ואני.

רצנו על פני גגות הבתים שבתחום הגיטו וכל אחד מצא לו

מחבוא משלו. מוניאק ואמו נשארו בבית הריק ולמחרת היום

שולחו. מאז לא ראינום עוד.

נינה ואני חזרנו אל הבונקר שלנו ברחוב מילה 46. בהגיענו

לשם נתקבלנו על ידי כל הנוכחים בלבביות נרגשת. נאלצנו

לספר להם כל מה שעבר עלינו בחוץ וסיפורנו שכנע אותם כי

מוטב למות ברעב כאן במקום, מאשר להתמסר לידי הנאצים.

כביטוי לשמחתם על שיבתנו, הוזמנו על ידי כל משפחה

בבונקר לארוחתה הדלה, אך עקב הנסיונות הקשים שעברו

עלינו לא היינו מסוגלות לאכול כלום. רק בלילה, לאחר שהתפזרנו     (65)