היא היתה "עקרת הבית", בבונקר, שאחיה בנוהו בעזרתו
הכספית של תעשיין העורות העשיר. שלושת אחיה של חנה
פישמן שהו בבונקר זה זמן ממושך. הם עבדו בבניית צריפים
חדשים בשביל מפעל הנשק ודבר זה הוליד בראשם את
המחשבה לבנות מחבוא תת קרקעי. בכספו של התעשיין קנו
גם את המכשירים הדרושים ומלאי מזון. לאחר שאזל המלאי,
נהגו לנצל את מיפקדי הערב כדי להתגנב אל הצריף, שאליו
הוליכה מנהרה ולחטוף את חבילות המזון שאנשים הבריחו
כל יום.
הבונקר היה בעל שני חדרים – מלאכת מחשבת בתחום
הטכניקה של בניה, אף על פי שהבונים חסרו אף את החומרים
הדרושים לתמוך באדמה. בחדר אחד בישלו על כיריים
התרחצו ואף סידרו להם כעין בית שימוש. בחדר השני התגוררו.
אך שגיאתם היתה בכך, שהקדימו להסתתר. תכניתם
המקורית היתה להכנס למחבוא ברגע שהנאצים יתחילו לחסל
את המחנה, ולחכות בו לבואו של הצבא הסווטי. אבל
התרחשויות שונות במחנה, במיוחד הסאלקציה הראשונה,
הטילו עליהם פחד שהנה מחסלים את המחנה, והם ירדו
למחבוא. בראותם אחרי חדשים אחדים שעדיין שורר שקט
במחנה, החלו לחפור מנהרה עם מוצא לעבר הארי שאליו
התכוונו לברוח. אך חסרו להם הכלים הדרושים לחפירה
עמוקה ובהגיעם למרחק כשמונה מטרים מגדר התיל, החלו
לחפור לגובה. זה היה המקום שבו שקעה האדמה מתחת
למשאית הכבדה.
בעד הבונקר שנתגלה שילמו כל יושבי המחנה. בדומה
לנהוג במחנות העבדים האחרים הונהגה עתה גם אצלנו השיטה
של בגדי פסי. הנשים קיבלו שמלות כחולות לבנות שנראו
כשקים, והגברים – פיז'אמות באותם הצבעים. חמשת הבורחים
שנתגלו בבונקר חויבו עוד לשאת טלאים אדומים – לבנים
על החזה ועל הגב. טלאים אלה שימשו אות לכל גרמני
כי נושאם הוא פושע מסוכן.
מיד לאחר שהחמישה הוצאו מן הבונקר, נתלו בכיכר (134)
המחנה ברגליהם, ראשם למטה. אחר תליה כזאת במשך ימים
אחדים הרפו הנאצים מחנה פישמן ואחיה, אבל את תעשיין
העורות שנודע להם על עושרו לשעבר, הוסיפו לענות
שבועות רבים עד שגילה היכן הסתיר את כספו. יום אחד
כאשר הושאר היהודי המעונה לרגע לבדו, בלע כדורי רעל
שנשא עמו. אך הנאצים הזעיקו רופאים שהצילוהו כדי
שאפשר יהיה להוסיף ולענותו.
החמישה הורצו ממש יום ולילה לעבודות המפרכות ביותר
ואיש במחנה לא הורשה להחליף
עמם מילה. הגיעו למצב
שפשוט ביקשו את המוות, אך הם עמדו בכל ונשארו בחיים. (135)
