פרק ראשון
בית משפחתנו היה לחרבה
הייתי האחרונה להגיע הביתה. בבית הורי היתה השמחה
גדולה להיותנו שוב כולנו יחד, אך השמחה היתה מהולה בפחד
מפני השואה המתקרבת.
ימים אחדים לפני-כן עוד היינו פזורים בנאות-קיץ שונים
במדינה. אימי נפשה בקריניצי, עיר המרפא הנהדרת בהרי
הקרפטים. אחותי הבכירה, נינה, בילתה חופשתה בקאזמיר,
העיירה ההסטורית על גדות הויסלה, אחותי הצעירה האניה
נשלחה לקיטנה ביערות האורן של שוידר, הקרובה לוארשה.
ואני נמצאתי בקייטנת בית-הספר שמקומה היה בהרים
שמסביב לראבקה. רק אבי נשאר
בוארשה. כולו שקוע במפעלו –
בית – דפוס גדול וחדש – שהכניס רווחים נאים.
המלחמה הפתיעה איפוא את משפחתנו כשהיא פזורה על
פני הארץ כולה ועברו ימים אחדים עד שהצלחנו כולנו לחזור
לוארשה. רכבות הנוסעים הרגילות לא הובילו אז אלא צבא
ולא נעצרו כלל בתחנות שבהן חיכו בחרדה המוני אדם, בינהם
מאות ילדים מקייטנות הקיץ לאפשרות לשוב לבתיהם.
יחד עם שאר ילדי הקייטנה שלי עמדתי לילה שלם בפרוזדור
של קרון צפוף נוסעים. נאלצנו פעמים אחדות להחליף את
הרכבת, אך אני לא הרגשתי כל עייפות מן הנסיעה הקשה.
בעיני ובעיני חברותי היתה זאת חויה עוצרת-נשימה. בגילי
הצעיר – זה אך מלאו לי 12 שנה – לא היתה בי כל תחושה
של האסון המרחף מעל ראשינו ולא הבינותי מדוע האנשים
המבוגרים שמסביבי מדוכאים כל כך. רק כאשר נעצרה הרכבת
בשעה מאוחרת אחר – הצהרים בתחנה בוארשה ואבי תפסני
9
