נתחייב ב"חבל על הצוואר": על נסיון כלשהו לברוח, על
איחור למיפקד ובכלל על התנהגות רעה. אגב כך הדגימה
את העונש בהעבירה כל פעם את אצבע ידה השמאלית
מסביב לצוארה. במגלב שבידה הימנית הצביעה לעבר בנין
משונה של קרשים עבים, שעמד על גבעה מעבר השני של
התיל הדוקרני. בראותי את השורה הארוכה של עמודי התליה
עם החבלים היורדים מהם קיבלתי פיק ברכיים. אולם לאחר
שהמשגיחה חזרה ואיימה בלי הרף ב"חבל על הצואר", חדל
הדבר להשפיע עלי. הרהרתי אז, כי אם בעד החטא הקטן
ביותר נשקפת לי תליה, הרי שהכל היינו הך והחלטתי לא
למסור את סיכת הזהב הגדולה שהסתרתי בצד הפנימי של
השמלה וגם לא את עשרים הדולרים במטבע זהב שהיה
תפור בתוך החזיה. מסרתי רק את שעוני כדי להוכיח את
ציותי לפקודה.
אחותי נינה אשר כל הזמן צבטה אותי, דחפה וברמזים
שונים השתדלה להשפיע עלי שאמסור הכל, חטפה בעצמה
ברגע האחרון לתוך פיה את טבעת הזהב מימי נעוריה של
אמנו, שמעולם לא נפרדה ממנה. גם את השעון, המתנה
האחרונה מאבינו, הזיזה נינה במהירות במעלה הזרוע והסתירה
אותו מתחת לשרוול חולצתה. כל יתר הדברים זרקה לתיבה.
ברעש ובמהומה שהקימו הנשים המפוחדות בהוציאן חפצי ערך
שונים מן הגרביים, החולצות והלבנים, לא הבחינה
המשגיחה בתנועות החשודות של אחותי ולעת עתה לא נשלחנו לתליה.
לאחר שנצטווינו למסור כל שברשותינו , הכניסונו הגרמנים
לתוך בית מרתף, פקדו עלינו להתפשט ערומות ולקחת איתנו
רק את הלבנים, הנעליים, שמלה, מגבת וסבון. כל יתר הדברים
היה עלינו להשאיר. מכאן הועברנו לאולם שני, הורו לנו
לשים את הבגדים הנשארים ליד הקיר ולהכנס למקלחת עם
חתיכת סבון בלבד. בהתפשטה שמה נינה את שעונה בתוך
נעל ואת הטבעת הוסיפה להחזיק בפה. לי לא היתה ברירה
אלא להשאיר את סיכת הזהב בתוך השמלה. את מטבע הזהב. (92)
לקחתי אתי למקלחת והחזקתי אותו ביד אחת עם הסבון.
זאת היתה הפעם הראשונה שקבוצת הנשים שלנו מן
המשלוח הוורשאי הוכרחו לעבור ערומות לגמרי לפני עשרות
חיילים נאצים. ברם לא ראיתי שהדבר יעשה רושם כלשהו
על הנשים. גם עלי לא השפיע הדבר כל עיקר, משום שלא
ראינו בגרמנים אנשים וודאי לא גברים. היה לי הרושם
שאשה ערומה בין חמש מאות נשים ערומות מרגישה עצמה
בדיוק כמו שמרגישה עצמה אשה לבושה בין חמש מאות נשים לבושות.
בעת הרחיצה הצלחתי לרכך את חתיכת הסבון ולדחוק
לתוכה את מטבע הזהב שלי. לשתי את חתיכת הסבון והחלקתיה
עד לבלי הכיר, כי משהו נמצא בתוכה. לאחר שהחליטו
הגרמנים, כי רחצנו דיינו, הרשו לנו להתלבש בשקט ובהשגחת
"קאפו" אחדים חזרנו לצריפים. עתה היה לצריפים מראה
שונה לגמרי. נעלמו השטיחים האדומים וגם השמיכות הנקיות,
שכיסו על המשכבים. מסתבר כי אלה היו רק תפאורה למען
אורחים מן החוץ שביקרו מדי פעם בפעם במחנה. האולם
הענקי היה מלא נשים מיוגעות, שבגדיהן מלוכלכים ושערותיהן
סתורות. היו שם כאלפיים נשים שהתרוצצו בעצבנות הלוך וחזור,
רבו ביניהן והרעישו. הצפיפות היתה גדולה ולא היה
מקום לעמוד בו. נשים רבות החלו לטפס אל משכביהן.
אחדות עשו זאת בזריזות של קופים ואחרות עמלו קשה עד
שהצליחו לעלות.
הגענו לצריף אחר חלוקת ארוחת הערב ובגלל האיחור
הפסדנו את מנותינו. איש לא דאג לספק לנו מקומות לינה.
כל אחת נאלצה לדאוג לעצמה. אחותי אומצה על ידי נשים
אחדות ב"קומה" החמישית והן גם עזרו לה לעלות. אני
נדחקתי בין נערות צעירות
אחדות בקומת הקרקע. הנערות
קיבלוני בלבביות רבה ואחת מהן אף חילקה אתי את שמיכתה.
אך לא ישנתי כל הלילה. שכנותי התנועעו בלי הרף וגירדו
את בשרן. אחר יום הבנתי את הסיבה, כי גם אני נדבקתי בגרדת. (93)
