הבערתי אש במטבח. הוא גער בי אך לא העז להרים יד עלי.
לאחר שסיימתי את מלאכת הנקיון חזרתי אל ביתהדפוס לע-
זור שם בעבודה.
אחותי הבחירה נינה היתה עסוקה במיון המסמכים במשרדו
של אבא ובשריפת הניירות הבלתי נחוצים. אותי משכה הע-
בודה ליד המכונות. התבוננתי בסבלים ובעגלונים שעשו את
מלאכתם הקשה בזריזות בלתי רגילה. שלושה – ארבעה מהם
הרימו חלקים כבדים של מכונות הדפסה אשר בזמנים רגילים
נחוצים היו לכך מנופים גדולים. אך העבודה הקשה היתה
מלווה כל הזמן קללות וניבול – פה ואמי לא רצתה שאשמע את
הדיבורים האלה, על כן שלחה אותי בחזרה לרחוב זאמנהוף,
לסדר את הדירה.
למחרת היום בשעות אחר –הצהריים בבואי לרחוב גאנשה
ובראותי את בית המדרש לשעבר – נזדעזעתי. המקום עשה
עלי רושם של מחסן גרוטאות. אולם אבי לא איבד את עשתו-
נותיו. עמד שקוע במחשבות ובראשו נתרקמו התוכניות לשיקום
המפעל. בבית שבו היה בית המדרש, שכר אבא כמה מרתפים
וחנויות, וניגש לחדש את בית הדפוס. קירות נהרסו, יסודות
יוצקו ובמשך חודש אחד חזר אבא והפך בעזרת שני מכונאים
יהודים את ערימת הגרוטאות למכונות דפוס "חיות". הרצפות
נאנקו, הקירות רעדו – והמכונות עבדו. מפעם לפעם אמנם
נעצרו המכונות, אך בנתיים נעשה אבא למכונאי מנוסה ותיקן
את הפגמים. לעת – עתה היינו גם פטורים ממשגיח גרמני והעסק
התפתח יפה.
לעומת זאת היו תנאי הדיור שלנו בתור דיירי משנה ברחוב
זאמנהוף ללא נשוא. 2 – 3 אנשים ישנו במיטה אחת. כרגיל לנתי
אצל אחת מחברותי, כי בבית הייתי צריכה לישון במיטה קטנה
יחד עם סבתי. אך לא חלפו ימים רבים והשגנו דירה נוחה
באזור המכונה "הגיטו הקטן" הדירה נמצאה ברחוב
כלודנה 15
ליד גשר העץ הגדול שגישר בין הגיטו הגדול והקטן. הגשר
הוליך מצד אחד של רחוב כלודנה שהשתייך לגיטו הקטן,
אל צידו השני של אותו רחוב שנכלל בגיטו הגדול. רחוב
כלודנה (24)
שימש גבול בין שני הגיטאות והמעבר בו הותר רק לפולנים ולגרמנים
עדין טרי בזכרוני ההעברה לרחוב כלודנה. עברנו ביום
30 לדצמבר 1940. העגלון שהוביל את מעט חפצי הבית עזר
בעצמו לדחוף את העגלה, כי סוסו הכחוש שסבל רעב כתושבי
הגיטו, הניע בקושי את רגליו. בעת שההוריםויתר אנשי המש-
פחה נשאו את החפצים פנימה, נשארתי אני ברחוב לשמור
עליהם. היתה קרה נוראה, ואף-על-פי שהייתי לבושה בגדים
חמים חדר הקור לתוך עצמותי. הרהרתי אז בעצב, כי לא די
שהגרמנים מענים אותנו – עוד מעניש אותנו אלהים בקור
איום כזה.
בתקופה הראשונה של הגיטו הסגור חלה הטבה ניכרת
במצבם של היהודים. נפסקוהתנפלויות השוד ולעתים רחוקות
נראה חייל גרמני ברחובות הגיטו. חיינו בהרגשה שאנו
נמצאים בין אנשים משלנו ולא חסרו בעלי חלומות שקיוו,
כי כך מאחורי חומת הגיטו, נעבור את המלחמה.
במרוצת הזמן נתחדשו ההתנפלויותוהיריות ברחובות, אך
עודדה הידיעה שאנו בין יהודים. אנשים עזרו זה לזה והזהירו
זה את זה מפני סכנות אורבות. אם למשל הבחין אחד
בגרמנים שיכורים ברחוב לאשנו, מיד מיהר לרחובות הקרובים
וקרא בקול: "אל תלכו ללאשנו, סכנה שם". אזהרה כזאת
עברה מפה אל פה ויהודים נזהרו.
נתחדשו גם החיים החברתייםבגיטו ואף נפתחו תאטראות,
מועדוני לילה ובתי קפה.שחקנים וזמרי אופרה מפורסמים,
שעד כה לא ידע איש על יהדותם, הופיעו בתוכניות נהדרות.
על רמה גבוהה במיוחד עמדו הקונצרטים. כמעט בכל בית
נתארגן מועדון או חוג צעירים ובערבים, עם כניסת העוצר,
היו מתאספים באחת הדירות הגדולות, עורכים ויכוחים ואף
מתבדריםלצלילי מוסיקה. גם קראו הרבה בגיטו, בעיקר
תרגומים של סופרים אירופיים. ספריות נודדות היו תופעה
שכיחה בגיטו ורבים נתפרנסו מהשאלת ספרים בתשלום שבועי.
אך לא לזמן רב הניחו הנאצים לגיטו. (25)
