מכל מקום, הנאצים פירקו את החומה שסגרה על הרחובות

מילה וניסקה והיהודים שנשארו בחיים שוב החלו להיראות

ברחובות הגיטו הגדול. מפעם לפעם נערכו "אקציות"

והאנשים נתפזרו והסתתרו בבונקרים. כל פעם נפלו קורבנות

אך המשלוחים מן האומשלאג-פלאץ נעשו נדירים יותר

ויותר. בסוף אוקטובר 1942 הופסקו לגמרי ההתנפלויות

הנאציות בגיטו. אחותי ואני חזרנו אל דירתנו ברחוב מילה 46

ומצאנו בה הרבה מחפצינו. התחלנו להסתדר קצת, אגרנו מלאי

מזון וברגע של סכנה רצנו אל הבונקר.

אך לא יכולנו עוד להמשיך בחיי "פראים"ועשינו מאמצים

להשיג עבודה באחד מבתי המלאכה בגיטו כדי שנקבל תעודות

ומנות מזון. במלים אחרות: חיפשנו דרך להיכלל בתוך

המחנה הקטן והמופלה לטובה של האנשים הקרואים:

"יהודי תועלת".                  (68)

פרק שביעי

שקט בטרם סער

בין בתי המלאכה בגיטו שעבדו בשביל הנאצים, נחשב בית הדפוס

ברחוב לאשנו מקום העבודה הבטוח והנוח ביותר שבו

לא נערכו עדין שום סלקציות. את ההעדפה של בית הדפוס

הזה יש לזקוף במידה רבה לזכותו של מנהלו הראשי,ליאון מ.

אשר ידע איך לתמרן עם המשגיח הנאצי. באותו יום

שחור שבו רוכזו עובדי בתי המלאכה ברחובות מילה וניסקה

לשם בדיקת תעודותיהם, הוחזקו פועלי בית הדפוס של ליאון מ.

רק שעות אחדות והיו ראשונים להיות מוחזרים לגיטו יחד

עם ילדיהם. בית הדפוס נתפרסם איפוא בכך שמשגיחו הנאצי

"מגן" על היהודים שלו. הוא, כמובן, לא עשה זאת מתוך

אהבת ישראל, אלא בגלל הרווחים השמנים שהפיק מן המפעל.

בשלהי אוקטובר 1942 פתחתי במאמצים להתקבל עם אחותי

לתוך בית הדפוס הזה. אך הדבר לא עלה לי בקלות. רק לאחר

שידידים שונים של הורינו השתדלו למעננו, התרכך ליאון מ.

וקיבלנו. נינה הועסקה במיון דברי דפוס ועבדה בחדר אחד

עם כמה נשים קשישות, ואילו אני הועסקתי במסדרת יד. אחדים

מפועלי המסדרה החלו מיד להשמיע הערות חסרות טעם

על חשבוני ובמיוחד הציק לי במחמאותיו ובניבול פה שלו

ברנש אחד בשנות העמידה. אף על פי שהייתי מסוגלת להשיב

לו כגמולו, החלטתי הפעם לשתוק כדי לא לעורר מריבה. אך

כאשר גברה חוצפתו של הברנש, התערב למעני פועל דפוס

קשיש שהכיר היטב את אבי ודרש לכבדני. ההתערבות הועילה,

הברנש עזבני לנפשי ואפילו התנצל לפני. אף על פי כן

העביר אותי למחרת היום ליאון מ. למחלקה אחרת של בית הדפוס.    (69)