בזרועותיו כשהוא רועד ובוכה, כי מתרחש משהו

טראגי. זו הפעם הראשונה ראיתי את אבי בוכה.

אחר נסיעה קצרה במונית מצאתי את עצמי בביתנו ברחוב

ז'אלאזנה שבו כבר היתה מרוכזת המשפחה כולה. לא יותר

מששה שבועות נעדרתי מן הבית, אך הורי ואחיותי חיבקוני

ונישקוני כאילו חזרתי מארץ רחוקה אחר פרידה של שנים

רבות. אפילו הכלבלב המקורזל רקד סביבי וליקק את פני וידי.

למחרת, ב 1 בספטמבר 1939 יצאתי לרחוב בחברת אחותי

בת ה – 16 נינה, היה יום חם ושטוף שמש. השמים היו בהירים,

בלי ענן אחד. אך האנשים נראו לי משונים, מעוצבנים, מופ-

חדים. פה ושם הבחנתי בנשים צעירות המנגבות עיניהן ובשערו

של בית אחד עמדה אשה קשישה ומרוב יאוש תלשה שערותיה

מראשה. ליד עמוד – מודעות, לא רחוק מרחובנו, נתלקטה קבוצה

גדולה של אנשים שקראו מודעה גדולה, אשר הודבקה זה מקרוב

ובה הודעה רשמית על מלחמה בגרמניה ועל גיוסם של חיילי-

מילואים משנתונים אחדים.

אך המציאות הטראגית עדיין לא חדרה למוחי הילדותי

ורציתי להמשיך בטיול ברחובותיה שטופי השמש של וארשה,

אבל אחותי הבכירה הטיפה לי מוסר: "העולם בלהבות ואת רוצה לטייל!"

שבנו בכיוון ןביתנו. על אף העצבות שמסביב נשארה רוחי

טובה עלי. מופתעת התבוננתי באחותי ושאלתיה: "אמרי לי,

נינה אתת האמת, כלום אינך מרוצה שאנו חיים בזמנים מלאי

ענין כאלה?

"את מדברת שטויות" – ענתה לי נינה בהתעוררות, תפסה

ידי ובצעדים מהירים שבנו הביתה.

שעות אחדות לאחר מכן שמענו רעש אוירונים. לרגע דימינו,

כי אלה הם תימרונים של מטוסינו הפולנים ורצנו אל החלונות

כדי להביט בהם. אך באותו הרף – עין נשמעו התפוצצויות

אדירות שהרעידו את השמשות. זאת היתה ההפצצה הראשונה

של וארשהבמשך הימים הקרובים החלו המאורעות להתפתח במהירות

                                          10

מסחררת. קרובים וידידים באו בלי הרף אל בית הורי כדי

להיפרד לפני צאתם אל נקודת – הגיוס השונות ברחבי הארץ.

אך בידי מעטים מהם בלבד עלה להגיע אל גדודיהם. הגייסות

הנאציים הממוכנים הבקיעו את כל החזיתות, הרסו את מערכת

התחבורה, כבשו מרכזים חשובים רבים והתקפות – האויר על

וארשה נעשו תכופות ואיומות יותר.

ההנהגה הצבאית הפולנית איבדה עד מהרה את עשתונותיה

ותושבי וארשה ניגשו לארגן על דעת עצמם את הגנת הבירה.

הוקמו ועדי - בתים ולהם פלוגות הצלה, שתפקידן לכבות שרי-

פות ולהגיש עזרה ראשונה לפצועים. כל שעה שודרו  בראדיו

הוראות חדשות להגנה עצמית וקריאות לנוער להתנדב לעבודות

הביצורים

אתים גדולים על כתיפנו, הלכנו, נינה ואני אל הגן הסאכסי

לעזור בחפירת עמדות. את האתים קיבלנו משומר ביתנו,

אנטוני. עבדנו בתוך קבוצה של כמה מאות מתנדבים, רובם

תלמידי בית – ספר מבני 10 עד 20 שנה ואנשי – צבא אחדים פיקדו

עלינו.

על אף הכאב והפצעים בידיים לא הפסקנו את עבודתנו

אלא בשעה שנשמעה אזעקת – אויר ואז הסתתרנו כולנו בחפי-

רות. אולם גם במצב הרציני הזה לא רפתה רוחו הבדוחה של

הנוער והצחוק הדהד במעברים התת-קרקעיים.

הפצצות האויר תכפו והלכו, וכל חצי שעה בישרו הצופרים

התקרבותם של מטוסים נאצים, שזרעו הרס ומוות. ביום השלישי

שלחונו הביתה, בתוספת אזהרה לא לצאת לרחוב. הראדיו

הזהיר אותנו שלא ניגש אל החלונות ושמוטב להסתתר

במרתפים.

דיירי הבית הגדול ומרובה האגפים שברחוב ז'אלאזנה שבו

גרנו גם אנו, ישבו ימים שלמים צפופים בתוך שער הבית או

בחדר – המדרגות של קומה ב'. רק עם רדת הלילה וההפסקה

שחלה בהתקפות – האויר, חזרו האנשים לדירותיהם.רבים מן

השכנים הכירו עתה זה את זה בפעם הראשונה, אף-על-פי

שהתגוררו בבית הזה שנים רבות.