אחותי הבכירה, אלא גם אבי, אמי וסבתי. החיכוכים האלה

היו נמשכים עד לרגע שבו הרגשנו בהתקרבותה של סכנה

חדשה. ברגע כזה היתה נינה מקפלת את כנפיה ונכנעת לי.

בערבים הייתי הולכת לעתים קרובות לרחוב מילה שבו

התנהל כל המסחר והייתי מחליפה את המצרכים שהצלחנו

לקנות במשך היום בצד הארי. נהגתי לקנות מן הרוכלים

הפולנים בשר, ביצים ואף חמאה. בעזרת תחבולה מסוימת

הצלחתי כל פעם להבריח לתוך הגיטו ביצים. עטפתי כל

ביצה בנייר ושמתי אותה בקופסה שהיו בה תאים מקרטון.

את הקופסה המלאה הכנסתי לתוך שקית ובעזרת חגורת עור

תליתי אותה על גבי מתחת למעיל הרחב. בשעה שהשומרים

ניגשו לחפש אצלי, הייתי בעצמי פותחת את המעיל. בראותם

שידי ריקות ומלפנים אין לי שום דבר, נתנו לי לעבור. כמה

עשרות פעמים הברחתי בצורה זו ביצים ומצרכי מזון אחרים.

את המזון קניתי ומכרתי תמורת חפצי בית שונים. כך,למשל,

הייתי יוצאת בבוקר לעבודה כשראשי עטוף וילון

בתור מטפחת, או הייתי שמה ציפיות ומגבות בתוך הבטנה

של המעיל. בעת הפסקת הצהרים הייתי נפגשת עם מכרי

הפולנים שאתם ניהלתי את סחר החליפין. הרווחתי לא רע

וגם אכלתי לשובע.

במשך חדשיים התנהלו החיים בגיטו בשקט יחסי. בבית הדפוס

נקשרו יחסים נאים עם הפועלים והיינו כמשפחה אחת.

העבודה בבית הדפוס לא היתה קשה ביותר. התבטלנו

יותר משעבדנו. לפנות בוקר צעדנו מתונות ברחובות הגיטו

הרדומים והשקטים, ולעת ערב חזרנו כך אל דירותינו ברחוב ניסקה.

בלילות לבנה נראה הגיטו כעיר מתה. השלג העמוק

כיסה את רחובות הגיטו הריקים, בלי שרגל אדם דרכה עליו.

רק פה ושם נראו עקבות מעטים של צעדי אדם. היהודים

שהסתתרו בבונקרים נמנעו מלצאת לרחוב בימי שלג מחשש

שהעקבות יגלו את מחבואיהם. חדשיים אלה של פברואר ומארס 1943

היו איפוא, חדשי החורף השקטים ביותר בגיטו וארשה.

אך זה היה שקט בטרם סער.        (76)

פרק שמיני

לא הייתי גיבורה

בסוף מארס 1943החל מצב הרוח בגיטו להשתנות. אנשים

אשר קודם לכן פחדו מפני צילם והיו שקועים כולם בעניני

עצמם, החלו לדבר בלשון נחרצת על כך שאין ללכת כצאן לטבח.

היתה זאת השפעת הידיעות התכופות על מבצעי התנגדות

נועזים של הארגון הלוחם  היהודי שהחל להתגלות

מתוך חשכת המחתרת.

פעם אחת נמסר על הריגת נאצי ברחוב נאלבקי ופעם

אחרת – על פירוק נשקו של משמר נאצי ברחוב גאנשה.

ההופעות הגלויות של תנועת המחתרת תכפו יותר ויותר.

יום אחד אחר הצהרים אספו הנאצים ברחוב נובוליפקי כמה

מאות יהודים והחזיקום שעות אחדות ברחוב בחכותם, כנראה,

להוראות מה לעשות בהם. ברגע שהנאצי הראשי ציווה על

היהודים לצעוד לעבר האומשלאג-פלאץ, יצאה ממחבוא

קבוצת בחורים רעולי פנים שפרקה את הנשק מעל הנאצים

ופקדה עליהם לשכב על האדמה ופניהם למטה. היהודים

שוחררו והבחורים חזרו ונעלמו.

גם בבתי המלאכה של הגיטו הופיעו מפעם לפעם חברים

של הארגון הלוחם היהודי ודרשו תמיכה מן היהודים העשירים

שנמצאו שם. "ביקורים"אלה היו נערכים כרגיל

בשעות הלילה, כאשר דרי בתי המלאכה, במיוחד של המפעל

הגדול ליצור מברשות, היו מתהוללים בנשפים. בחורים

רעולי פנים אחדים היו פורצים פנימה ודורשים מן הנוכחים

כסף לרכישת נשק בשביל הארגון הלוחם. אך היו גם בתי מלאכה

שהפועלים והעשירים שהסתתרו בהם, התנדבו לתרום         (77)

על האפשרות שהגרמנים יגלו שחיים אנו. בכל זאת, עם

רדת הלילה חיכינו שלושתנו לבוא הקברן. לבשנו סמרטוטים

ואת הידיים והפנים מרחנו באבקה צהובה שהלה נתן לנו .

החלטנו שראשונה תיסע רישה, אחרי שעה  - נינה ואחרונה – אני.

אפילו התלוצצנו על הנסיעה הצפויה לנו ונזכרנו

בנערים, אשר בחדשי הגיטו הראשונים, כאשר מאות אנשים

מתו ברעב ובמחללות, נהגו ללבוש בגדים שחורים ולחבוש

צילינדרים, בשחקם תפקיד של אנשי פינקארט ובשירם שירי בעתה

על "המתים שהם האנשים המאושרים, כי אותם מובילים

בכירכרות יפות, בעוד החיים הולכים ברגל"... אך הלצותי

על המוות השפיעו אך במעט על אחותי הבכירה שרעדה

למחשבה על מסע הזוועה הצפוי לה.

כחצי שעה לפני חצות הלילה הגיע הקברן והודיע כי ויתר

על הענין כולו מאחר שהנאצים החלו לבדוק בקפדנות את

עגלות המתים ופשוט תקעו פגיון בכל גופה. לשאלתי אם מצאו

אנשים חיים, השיב בחיוב. הדבר קרה עם חבר שלו שהוביל

שני מתים וזוג צעיר. ברגע שפתחו הגרמנים את העגלה, נשם

אחד עמוק או נרעד. הזוג והקברן הומתו במקום. ההצלה בעזרת

הקברן ירדה איפוא מהפרק, אבל אני נשמתי לרווחה על

שאינני צריכה לערוך את המסע בחברת מתים.

למחרת חידשו הגרמנים את חיפושיהם העקשנים בסביבת

מחבואנו. אך הם נעלמו אחר הצהריים והשתרר שקט. לפתע

קלטו אזנינו קולה של הדודה לולה, אמה של רישה, שקראה

בלי הרף בשם בתה. מופתעות חשנו שלושתנו החוצה וראינו

את הדודה מתרוצצת מיואשת סביב הבית ותרה אחר הכניסה

למחבואנו. סיפרה כי לאחר שנכשלה התכנית עם הקברן, החליטה

לנסות לבדה להציל את ילדתה. היא שיחדה בשעון זהב

את החייל הגרמני ששמר ליד בית החרושת שלהם ברחוב

נובוליפקי. הגרמני הסכים כי אם תחזור עם הילדה תוך חצי

שעה יכניס את שתיהן לבית החרושת. הדודה רצה איפוא,

בכל כוחותיה לרחוב מילה ועשתה עיסקה דומה עם החייל

הנאצי שעמד ליד השער השני. גם לו נתנה שעון זהב תמורת   (62)

רשות להוציא את הילדה. אך החייל השני הזהיר אותה כי אם

תתעכב יותר מחמש דקות לא יתן לה לצאת. כשהיא נושמת

בכבדות, תפסה את הילדה ורצה חזרה במשכה אחריה את

רישה המבוהלת. בלב הולם עקבתי אחר המתרחש, איך הנאצי

שעמד ליד שער הרחוב הסגור, נתן לה לעבור בלי אומר ודברים.

לעיני התרחש נס.

שבנו אל הבונקר חרדים שמא ביקורה של הדודה יעזור

לגרמנים לגלות מחבואנו. לחשש הזה לא היה יסוד. הגרמנים

ידעו גם ידעו כי בכל בית ברחוב מילה מצויים בונקרים.

היה זה ענין של חשבון פשוט, כי לפני זמן הכניסו הנאצים

לרחובות מילה וניסקה כמה אלפי יהודים מרחובות הגיטו

המחוסלים והוציאו מהם פחות מחצי.

למחרת היה שוב יום קשה. הנאצים חידשו את הצייד סביב

 הבונקר שלנו וכל רגע נדמה לנו כי הנה נתגלינו. כל היום

התווכחתי עם אחותי אם לא מוטב להתמסר לנאצים תחת

להתענות כך. מלאי המזון הלך וכלה. נשארו לנו קצת גריסי

שעורה שמהם בישלנו בלילה, בחושך בשביל יום המחרת.

המחבוא היה מלא זקנים וילדים וכמעט לא היתה אפשרות

לנשום. לא ראיתי עוד טעם במחבואים אלה והחלטתי להיוועץ

על כך במוניאק ובאמו. שעדיין התגוררו באותו רחוב מולנו

ולרשותם מחבוא טוב. אך ירדה חשיכה, עברנו אל ביתם אבל

נאלצנו לחכות יותר משעתיים עד שיצאו מן הבונקר שלהם,

כי ברגע בו נכנסו לביתם, החלו בקצה השני של הרחוב יריות

צפופות שלא פסקו במשך זמן רב. רק לאחר שחזר והשתרר

שקט, יצאו מוניאק ואמו מן המחבוא שאנו ניסינו לחינם

לגלותו. עלינו לחדרם בקומה הרביעית ומן הגזוזטרה ראינו מה אירע.

בקצה השני של הרחוב גילו הגרמנים בונקר, הוציאו ממנו

קבוצה גדולה של אנשים וכל אימת שמישהו מהאנשים עשה

תנועה כלשהי – ירו בו. כרגיל נהגו הגרמנים להפסיק את

ה"אקציות" בתוך ה"דוד" (כך כונו שני הרחובות המבודדים,

מילה וניסקה) עם רדת החשיכה. כי פחדו מפני התקפות של    (63)

אחר בית, מחבוא אחר מחבוא. בגלותם מחבוא תת קרקעי,

פקדו שכל הנוכחים יצאו בידיים מורמות. אם החבויים לא

השיבו או רק חלק מהם יצא, פוצצו את המרתפים ברימוני יד

ועוד הוסיפו עליהם פצצות גז.

חלפו שלושה ימים של חיפושים מרוכזים כאלה ברחובנו,

שנמשכו משעה 4 לפנות בוקר ועד 11 בלילה. ביום הרביעי

החלו להתקרב אל הבונקר שלנו. כנראה הגיעו אליהם איזה

הדים ממחבואנו התת קרקעי והם דפקו ברצפות שמעל למרתפים

בתורם אחר הכניסה אל המחבוא.

הכניסה אל הבונקר שלנו הוליכה דרך שורה של מרתפים

שהיו מלאים קרשים ולבידים. בתוך הקרשים האלה היה כעין

פרוזדור, אך הוא היה כה מסובך שנמנענו מלעבור בו ביחידות,

כי אפשר היה לתעות וליפול לתוך איזה חור שאין לצאת

ממנו. אף על פי כן שמענו בשעות אחר הצהריים המאוחרות

את הגרמנים קופצים על גבי הקרשים לא הרחק מן הכניסה

אל מחבואנו. עצרנו את הנשימה וברגע זה של מתיחות החל

פתאום תינוק אחד לבכות. אמו כיסתה מהר בידה את פי התינוק

אך בשום אופן לא הצליחה להשתיקו. הבחנו איך הגרמנים

נעצרים ומקשיבים, ואז חנקה האם במו ידיה את תינוקה.

כל זה קרה במשך שניות אחדות. בשתיקה הפנינו כולנו את

עינינו אל האם האומללה שהבינה כי באותו רגע תלויים חיינו

בה ובתינוקה. היא עצמה ניתקה את פתיל חייו של תינוקה

הגועה בבכי כדי להציל חייהם של קרוב לשלוש מאות איש.

לאחר שהרחיקה ידיה מן התינוק המושתק – התעלפה.

מאוחר בלילה חזרנו אל חדרנו. לא היה לנו עוד כוח ולא

מצב רוח לבשל משהו, אף על פי שבמשך כל היום הזנו את

עצמנו בקצת גריסים קרים שבישלנו יום קודם לכן ולקחנו

אתנו אל המחבוא. שלושתנו – נינה, רישה הקטנה ואני –

היינו במצב של היסטריה. אחר חצות הלילה דפק מישהו על

הדלת. נרעדתי בראותי לפני קברן, אחד מאנשי פינקארט

שהוסיפו לשאת בגיטו את מדיהם – מקטורן שחור וכובע    (60)

אך הקברן הצטחק ובקבעו שהכתובת נכונה, הודיע כי הביא

לנו מכתב מהורי רישה.

רישה בת העשר החלה לבכות מרוב שמחה כי היתה בטוחה

שהוריה שכחוה או אינם עוד בחיים. על אף גילה הרך ידעה

רישה כי הורים רבים הפקירו ילדיהם כדי להציל את עצמם.

כשם שהיו אמהות שנאבקו על הליכה למוות יחד עם ילדיהן,

כן היו גם אמהות אשר דאגו קודם כל להציל את עצמן. רישה היתה

לכן נרגשת מאוד בשמעה שההורים שלחו במיוחד את הקברן

כדי שיביא אותה אליהם.

מלבד הגרמנים, היו הקברנים היחידים שהיו רשאים להיכנס

לרחובות הסגורים, שכונו "הדוד". הם נהגו לבוא בלילה

עם עגלות יד כדי להוציא את המתים. הדוד והדודה פנו אל

אחד מאנשי פינקארט והציעו לו סכום כסף גדול אם יוציא

את שלושתנו מרחוב מילה "בתור מתים" ויביאנו לבית החרושת

ברחוב נובוליפקי, מקום שם קיוו להשיג בשבילנו תעודות עבודה.

נדברנו עם הקברן שיבוא לקחתנו בלילה הבא

ומיד החלנו לתכנן תכניות איך נבצע את הבריחה.

לקברן היתה עגלה סגורה שבה הכניס ארבע גויות. מובן

שלא יכול לקחת את כולנו יחד כי הגרמנים היו פותחים את

ובודקים אם מובלים בהן מתים בלבד. לכל היותר

יכול להעביר בבת אחת שניים מאתנו – אך את מי קודם?

אני לא רציתי להפרד מאחותי ואף אחת לא רצתה לערוך את

המסע בלווית... שלושה מתים. גם רישה לא רצתה להיות

לבדה. את ההחלטה למעננו קיבל הקברן עצמו, שהודיע בהחלטיות

כי יוביל אותנו אחת, אחת מאחר שזוהי הדרך הבטוחה

ביותר. הוא צחק מפחדנו מפני המתים והעיר בנימה פילוסופית:

"מוטב שתפחדו מפני גרמנים חיים ולא מפני יהודים מתים.

מתים מביאים מזל טוב". הקשבתי לדברי הקברן שאמרם

באמונה רבה, וחשבתי כי אין זאת אלא שאינו שפוי בדעתו.

למחרת לא חדלנו להתנצח כל היום במחבוא, איך לנסוע

בתוך עגלת המתים. בכל כוחנו רצינו לחמוק מרחוב מילה

שהיה מלכודת מוות, אך מצד אחר קפא הדם בעורקינו בחשבנו     (61)