ולניקיונן. כולן בלי יוצא מן הכלל היו רחוצות ומסורקות.

אף לבשו כותנות לילה נאות והיו להן כלי מיטה נקיים. לעומת

זאת נהגו הגברים לא לשים לב ל"קטנות"כאלה. אף אלה,

שמחלתם לא היתה קשה, שכבו בזוהמה, בלתי מגולחים, ועשו

רושם מדכא. לא יכולתי להבין אז מדוע דוקא "המין החזק"

מגלה חולשה כזאת ברגעים שבהם היה צריך להפגין כושר

עמידה מוסרי. ראש הנערה הצעיר שלי נתמלא אז שאלות

לאין שיעור על החידה הזאת והגעתי למסקנה כי כאשר

מצויה ליד הגבר אשה, כלה או אהובה – עושה הוא מאמץ

לא להראות את חולשתו. הוא מאמץ את כל כוחותיו כדי

להתנהג כראוי. אבל גברים גלמודים נשברים מהר. הבדידות

מדכאה את הגבר, בעוד האשה מגלה יותר התנגדות ועקשנות.

באגף הגברים שכב אדם שרגלו היתה מורעלת. הנאצים

אסרו על הרופאים היהודיים לקטוע את הרגל, דבר שהיה

מציל את חיי החולה. האיש שכב, נאנק וחיכה למות. לא

הבנתי מדוע אין הרופאים מרחמים עליו, מקרבים את מותו

ושמים קץ לחיי העינויים של האיש האומלל.

יום אחד היה זה בראשית ספטמבר 1943 – הביא שוטר

יהודי מבית הדפוס את חברתי אננה, שהיתה בהריון. בלובלין

הפרידו בינה ובין בעלה, אף על פי שגם שמו הופיע ברשימת

עובדי הדפוס המבוקשים. הנאצים לא נתנו לו לעזוב את

לובלין בטענה שהוא מכונאי מצויין ודרוש להם. לאננה

נודע על הריונה רק בחדשי העיבור האחרונים. בלובלין

היו נשים צעירות רבות מאבדות את אורחן, והיו איפוא מקרים

רבים שנשים הרות לא ידעו על הריונן. את הרגשתן הרעה

ייחסו לנסיבות הכלליות, כי מי הרגיש עצמו בטוב במחנה?

רק בחודש השביעי להריונה נועצה אננה ברופא והלה גילה

לה את האמת המרה. אגב כך התרה בה להיזהר מאד, כי אם

תפיל עתה, קיימת הסכנה שהתינוק יוולד חי ואז ימיתוהו

הנאצים. לכן יעץ לה לנהוג זהירות והבטיח כי אחר חודש

יגרום ללידה מוקדמת והוא מקווה כי "בעזרת אלהים יוולד

תינוק מת".                                      (124)

פרק שלשה עשר

הסאדיסט בעל העיניים הלבנות

עד אז לא נערכה כל סלקציה בין עובדי מפעל הנשק

ויהודי ראדום לא טעמו עוד טעמן המר של הברירות שבוצעו

בלי הרף במחנות אחרים. בוקר אחד יצאתי עם קבוצת נשים

לעבודה מחוץ למחנה. שטפנו את הרצפות והמדרגות בבית

גדול שבו התגוררו קצינים נאצים. בערך בשעה עשר בבוקר

החלו לעזוב את הבית וכמעט כולם התלוצצו בצורה אנושית

לגמרי עם הנשים, נתנו לאחת סיגריה, לאחרת שוקולד –

דבר  בלתי רגיל לחלוטין. אחד הקצינים אמר לי שבמטבח

נשאר לחם ואני רשאית לקחתו. הם הסתדרו בשורות לפני

הבית ויצאו בצעדה למחנה. בשובנו בערב לצריפינו מצאנו

בהלה גדולה. נודע לנו, כי בדיוק אותו יום ערכו הנאצים

סלקציה חמורה ובית החולים התרוקן מחוליו.

כאשר נכנסו הנאצים אל צריף החולים ופקדו שהמרגישים

עצמם בטוב יצאו – סברו החולים כי מתכוונים לקחתם

לעבודה ומשום כך נשארו במיטותיהם. רק שני אנשים יצאו

ואכן , הם נשארו, כל היתר שולחו.

מבין אנשי המילואים במחנה וכן מבין עובדי המטבח, נלקחו

כל הקשישים והחלשים. מתוך עשרים הילדים שהיו במחנה,

נשארו רק שניים – ילדו של מפקד המשטרה היהודי וילדה

של עוזרו. בשוב עובדי הנשק למחנה נודע כי גם אצלם

בבית החרושת נערכה סלקציה ושולחה קבוצה גדולה .

למחרת נשלחתי אל בית החרושת לנשק למלא מקומה של

אשה שגורשה. אחר צעידה של רבע שעה הגענו אל שערי

בית החרושת. בשער אחד הוכנסו העובדים היהודים שהובאו                  (125)