בבואי אל המחנה החדש, חיכתה לי הפתעה לא נעימה.

בתור עובדת במפעל הנשק חוייבתי להשתכן בצריפים מיוחדים,

שעמדו בשדה מגודר. בדרך זו הופרדתי בבת אחת

מאחותי ומן הקבוצה הורשאית כולה. לא היתה לי עוד אפשרות

להיפגש אתם ונשארתי יחידה בין אנשים זרים.     (118)

פרק שנים עשר

אני מופרדת מאחותי

במשך כל ארבע השנים של מאבקי המר לא הרגשתי דכאון

כזה כמו עתה, עם הינתקותי הפתאומית מאחותי. בגיטו

וארשה שבו ארב המוות על כל צעד ושעל, במסע הבלהות

למאידאנאק, במשך החדשים הארוכים במחנה העבדים בצל

תאי הגז, וגם בגיטו ראדום, הייתי אני תמיד האחות הבכירה

והאמיצה. התאמצתי למלא תפקיד זה כי ידעתי עד כמה

רועדת נינה מפני כל צל וכי היא גם מבחינה פיסית חלשה

בהרבה ממני. הפרידה הפתאומית מאחותי ומכל משפחת

עובדי הדפוס שקשרי איתם היו הדוקים כל כך, השפיעה עלי

השפעה מזעזעת. על אף המריבות שפרצו מפעם לפעם בתוך

קבוצתנו הורשאית, הוספנו לחיות יחד, דבר שהקל קצת על

סבלנו. עתה החלו בשבילי חיי בדידות קשים.

כבר בערב הראשון הרגשתי מה זאת להיות יחידה בין

אנשים זרים. צורפתי לצריף עץ מזוהם שבו שתי שורות של

איצטבאות בנות קומות אחדות. באמצע עמדו שולחן ארוך

ושני ספסלים. השוטר היהודי שניהל את המחנה הכניסני

ואמר לנשים: "קחו אותה אליכן. לעת עתה אין מיטות פנויות.

מחר נראה מה לעשות". השוטר יצא מיד מבלי שמישהו

יענה על פנייתו. סקרתי את הצריף שבו שכבו על האיצטבאות

כארבעים נשים. כולן הסתכלו בי כבמפלצת ולא השמיעו מילה.

התרתי את חבילתי, הוצאתי את השמיכה – חפצי

היקר ביותר – פרשתי אותה על הספסל והתכוננתי לשכב

עליו. הייתי מדוכאת ומיוגעת והשתוקקתי לישון.

חוויותי האחרונות בגיטו ראדום מחזות הרדיפה אחרי         (119)