ארכיון הבלוג

28 באוקטובר 2019


מוכנה רכבת ארוכה כמלוא העין, מורכבת קרונות משא אדומים
. הד היריות בגיטו נתערב בבכי הגברים והנשים שניסו
עוד לבקש רחמים מן הנאצים.
המשגיח הנאצי של בית הדפוס שלנו הוציא מקבוצתנו רק
עשרה גברים, בתוכם את המנהל ליאון מ. והשאירם בוארשה.
כל יתר העובדים נדחפו לתוך הקרונות. ברגע שהנאצים
נעלו על בריח את דלת הקרון שלנו, מיד תקפו את כולנו
שתי תשוקות: למים ולאויר. קרונות המשא הפולנים לא היו
גדולים ביותר. כרגיל הובלו בקרון כזה שתי בהמות. שבעים
האנשים שנדחקו לתוכו, הרגישו מיד מחנק. אך קבוצתנו
היתה מורכבת אנשים שהתנסו הרבה וכמעט כל אחד דחף
לתוך תרמיל הגב שלו מלבד קצת מזון ולבנים גם כלי מלאכה
שונים כגון משורים, פצירות ומקדחים. אך על דעת איש לא
עלה לקחת עמו מים. משזזה הרכבת ממקומה מיד החלו
הצעירים והבריאים שבקרבנו לנסר ולקדוח חורים בקירות
וברצפת הקרון. כל חור, כל סדק, הקל על הנשימה וממילא
האריך את החיים. האנשים החלו, איפוא להידחף, להידחק,
כדי להתקרב אל אחד הפתחים. עלה בידי להידחק אל האשנב
הקטן והמסורג, היחיד בקרון, ויכולתי להשקיף על הרחובות
והסימטאות של פרברי וארשה שבהם עברנו.
אף על פי שאז כבר היה ברור לכל כי רכבת המשא מובילה
למוות, לא היתה בי עצמי כל הרגשה שזה מסעי האחרון. כלל
לא חששתי לכך. נהפוך הוא. איך שהוא נתעורר בי בטחון
כי עדיין אין זה קיצי. אך אותה שעה חשתי שלא אראה עוד
את העיר וארשה אשר כה אהבתיה. קיננה בי הרגשה כי
יחד עם החורבות וצללי קרובי יקירי נשארה שם גם ילדותי.
אחר כמה שעות נסיעה בקרון הנעול אפסו כוחותינו מרוב
צמאון. על אף הפתחים המרובים שנקדחו בקרון עוד היה
החום ללא נשוא ומספר קשישים וילדים שכבו כנטולי הכרה.
מישהו הציע אז לנסר חור גדול יותר ברצפה שדרכו נוריד
את עצמנו בלילה אל בין הפסים ולאחר שתתרחק הרכבת
נחפש מחבוא ביער הקרוב.        (84)




נחלשים מחום וצמא, החילונו כולנו לנסר ולקדוח בריצפה
הקרון. אלה שלא עבדו, עזרו לצופף את האנשים ואחדים אף
הרימו על ידיהם, כדי לפנות יותר מקום בשביל המנסרים
ברצפה. אחרי שעות אחדות של עבודה קשה שנמשכה עד
מאוחר בלילה, ויתרנו על תכניתנו. במכשירים החלשים שלנו
לא יכולנו לפרוץ פתח מתאים ברצפה שהיתה מחוזקת מבחוץ
במוטות ברזל. יותר מכמה סדקים צרים לא הצלחנו לפרוץ.
החלטנו איפוא לקפוץ דרך האשנב. לא היה לנו מושג לאן
מובילים אותנו ואם נשהה עוד לילה בקרונות. לברוח בשעות
היום לא היתה כל אפשרות כי על גגות הקרונות ישבו גרמנים
ואוקראינים מזויינים. לכן אסור היה לבזבז זמן. ראשון קפץ
בחור צעיר שכנראה הצליח לברוח כי לא שמענו כל יריות
לאחר שקפץ. מיד אחריו קפץ אביו אבל עליו כבר ירו
השומרים הנאצים. נראה שעל אף החשכה הרגישו כי מישהו
נמלט מן הרכבת. אך קיווינו כי לא הבחינו מאיזה אשנב
נעשו הקפיצות ועוד אחדים קפצו אחרי הראשונים.
בהגיע תורי לקפוץ קשרתי סביב מתני את נעלי וסוודר,
שהיו מביאים לי תועלת רבה במקרה שהייתי מצליחה לקפוץ
שלמה באיזה שדה. נפרדתי מנינה שהיתה צריכה לקפוץ
אחרי. בעיניים דומעות הבטנו זו בזו במשך דקות אחדות,
בלי לומר מילה. תפילתי החרישית היתה שישחק לנו המזל
שנשאר שתינו בחיים אחר הקפיצה הזאת. כאשר הוצאתי
דרך האשנב את החלק העליון של גופי וחיפשתי בחושך
משהו להאחז בו, כמעט שתפסתי ברובהו של אוקראיני,
שהתישב על גג קרוב לאשנב. האוקראיני השמיע צעקה
וירה. אותו רגע נמשכתי מהר חזרה לתוך הקרון על ידי נינה
וכמה אנשים אחרים. כמעט ששברו את ידי אך הצילו את חיי,
לא היה לי עוד רצון לנסות פעם שניה לקפוץ וגם אחרים
לא רצו להסתכן. ממילא היה מאוחר מדי, כי בחוץ החלו
השמים להכחיל. בצאתנו מוארשה כבר הורגש באויר האביב
המתקרב, אך באזור הדרום מזרחי של הארץ שבו עברה
הרכבת, עוד נתקלנו בשדות מכוסי שלג. למראה השלג     (85)