לשחד את משגיחת הצריף. נתן לה יהלום וקיבל ממנה הבטחה

שאחת מאתנו כלומר נינה או אני, תמונה לקאפו או לסגן קאפו

וכך יהיה לנו אוכל די והותר.

ברגש של תמיהה ובוז הסתכלתי בקרוב שלי, שבזריזות

כזאת הצליח כה מהר לסדר הכל למעננו. הוא לא יכול לשהות

הרבה בצריפנו ובהיפרדו אמר לנו שעלינו להחליט מי משתינו

תהיה לקאפו, וכי יבוא למחרת לסיים את הענין.

לאחר שהלך התחלתי להתנצח עם אחותי בדבר הצעתו של

בולאק. נינה העירה באירוניה כי יש לי "כשרון מלידה"

להיות קאפו או סגן לו. אולם אני, על אף עוקצנותי, לא

יכולתי לומר זאת על אחותי. הסיכוי לזכות בגישה חופשית

אל הלחם ואל דוד המרק היה בו משום פיתוי גדול בתנאי

תפריט הרעב שלנו, אך בחשבי על תפקידו של הקאפו –

אפילו של קאפו טוב, שאינו מכה אלה רק מאיים במגלבו על

חבריו לגורל – אבד לי התיאבון לענין. כאשר בא בולאק

בערב השני ושמע את החלטתנו , לא ניסה עוד לשדלנו . רק

הביע צערו על היהלומים שבזבז לריק לשיחוד המשגיחה

אך הוא הלך אליה והשיג ממנה כי במשך שבוע ימים נקבל

מנת מרק "אקסטרא" – מאז הערב ההוא ראינו את בולאק

לעתים נדירות. כנראה חש שסרובנו מטיל צל גם עליו...

בסוף מאי 1944הגיעה אל השדה שלנו קבוצה גדולה יותר

של נשים מן המשלוחים הטריים שהובאו מהונגריה ומאיטליה.

כמה עשרות נשים מהונגריה הוכנסו אל צריפנו המלא על

גדותיו והחל דין ודברים היכן להשכיבן. גם כך סבלנו מצפיפות

על האיצטבאות הערומות עד כדי אי יכולת להתנועע.

מי שנשכב על הצד, על הגב או על הבטן, כבר נאלץ לשכב

כך כל הלילה ואפילו לכוף את רגלו לא יכול. עתה צריך

היה לדחוק גם את הנשים ההונגריות והחבורה החלה להתמרד.

נשמעו דיבורים כי אילו היו אלה נשים מפולין, היו מסתדרות

איכשהו, אך להקריב קרבן למען נשים הונגריות זרות? –

לכך לא היתה אף אחת מוכנה ברגע הראשון

מעציב הדבר אבל זו האמת כי אף בתנאים חסרי תקוה              (148)

אלה, בטווח הראיה של תאי הגז, היו דעות קדומות כאלה.

אך ההתמרדות לא ארכה זמן רב וכל הנשים ההונגריות

נתקבלו למעלה. אני עצמי הייתי בין הראשונות שסייעו

לשבור את קרח האדישות לגבי הנשים האומללות. נזכרתי

בנסיון המר שלי עצמי בבואי לאושויץ ועוד קודם לכן במאידאנאק ובראדום,

ומבויישת מן ההתפרצות הפתאומית של

אגואיזם מצדי – חיבקתי אלי אשה צעירה שהיתה בחדשי

הריונה האחרונים. חברותי לאיצטבא היתה להן רק טענה אחת

אלי על שבחרתי לי דוקא אשה הרה שתתפוס מקום יותר

על המשכב הצר.

האשה הבלונדית הצעירה נשכבה לידי בכבדות על הקרשים

הערומים ומאז ישנו שתינו במשך כמה שבועות מכונסות

תחת שמיכתי. היא לא שמעה אלא הונגרית, שפה שלא הבנתי

ממנה מלה. אך הבינונו זו את זו ברמז. כל לילה דיברה

אלי בקול בוכה במשכה באיטיות את המלים ההונגריות

מתוך תקוה שכך אבין אותה טוב יותר. עשתה תנועות בידיה

ומדי פעם השמיעה מלה בגרמנית שהספיקה לתפוס במחנה.

בסיפוריה הארוכים הבנתי רק, כי שמה נורי, מוצאה מבודפשט

והיא נשואה לא יותר משנה אחת. בעלה נורה בעת מהומות

רחוב בבודפשט ואותה תפסו בשעת ההלוויה וגירשו. לא

יכולתי להיוודע ממנה אם יהודיה היא או לא. מראה היה לה

של ארית טהורה, אך בהכרח היתה יהודיה כי אחרת לא היו

מביאים אותה אל השדה שלנו.

ערב אחד לא חזרה שכנתי ההונגרית אל הצריף והייתי

בטוחה שנשלחה אל תאי הגז. חלפו שבועות אחדים – ושוב

פגשתיה. בעברי עמוסה משא כבד באחד השדות שגדר התיל

שלו כוסתה בשמיכות, שמעתי פתאום את נורי קוראת

בשמי. להרף עין הרימה שמיכה ואני הבחנתי כי עדיין היא

בהריון ופניה טובים מאד. אמרה משהו שלא הבנתי ובעשותה

כמה תנועות יד עצבניות, הורידה את השמיכה ונעלמה. לאחר

מכן נודע לי כי בשדה זה נמצאות אך ורק נשים הרות,

בהגרמנים עושים בהן נסיונות שונים.                              (149)