מעשירי ראדום. אני הייתי בין הקורבנות הראשונים של

מעשה מרמה זה, אך לא העזתי למחות, כי לא רציתי להזיק

לאחותי נינה.

אחר חודש עבודה במפעל נשארתי איפוא בלי ניירות

ומופרדת מקבוצתי הורשאית. לעת עתה עוד הסתדרתי איכשהו.

חזרתי למלא מקומן של נשי ראדום האמידות בחפירת כבול,

אך נשקפה לי הסכנה של ביקורת גרמנית. שוב הייתי "פראית".

כל ערב נפגשתי עם קבוצת הורשאים שלי ויחד הלכנו

אל מטבח הגיטו לקבל כמה מנות מרק שנשאנו הביתה ושם

אכלנו את ארוחתנו. רבים מקבוצתנו הצליחו להשיג דירות

נפרדות בגיטו וכך רווח לנו בשני החדרים הגדולים שהקצתה

הנהלת הגיטו לקבוצה הורשאית כולה. מספרנו היה עתה לא

יותר מעשרים איש בערך וחיינו חיים "נוחים". אחדים מאתנו

אפילו השיגו מיטות וכמעט לכולנו היו שמיכות וכרים.

בחדר הקטן יותר עמד תנור גדול מן הסוג הישן שמאחוריו

נהגנו להתלבש ולהתפשט. כל אימת שאחת הנערות הלכה אל

מאחורי התנור להחליף בגדים, היה ה"דון ז'ואן" שבחברתנו,

רומאק, קורא בקול: "אני רואה הכל"... ברגע זה היו כמה

נשים משליכות שמיכה על ראשו וסוחבות אותו אל החדר

השני. לא אחת ספג בהזדמנות זו מכות נאמנות והדבר שימש

לו לקח לימים אחדים. על אף התנהגותו השובבה היה רומאק

בחור הגון שהלמה אותו המימרה הידועה כי כלב נובח אינו נושך...

הידידים המסורים ביותר של אחותי ושלי מקרב פועלי הדםוס

הורשאים היו ולאדאק ציפל ואדאק ש. ולאדק היה

קרוב במיוחד אל אחותי נינה והכל סביבם ראום כחתן וכלה.

ולאדאק ציפל היה בחור חזק ורציני, ואילו אדאק ש. -

צנום, ממש עור ועצמות, ובפיו אף לא שן אחת. השיניים

האחרונות שנשארו לו אחר גיטו וארשה, איבד במחנה

הריכוז הלובליני, אך על אף נסיונותיו הקשים, לא נפלה

רוחו הטובה וברגעים העצובים ביותר היה משמחנו בהלצותיו           (115)

ובמבצעיו הקומיים. עם כל מראהו העלוב היה אדאק בחור

אמיץ, מלא תחבולות וזריזות שעמדו לו לא אחת וסייעו לו

להחלץ ממצבים מסוכנים.

לקבוצתנו השתייכו אנה רודמאן ובעלה, עובד דפוס בוארשה.

היתה אנה רודמאן ידועה כאשת חיל שהפילה חתיתה

על שכנותיה. אולם בגיטו ראדום נתגלתה אנה רודמאן כאשה

בעלת לב ומילאה תפקיד של אם משפחת אנשי הדפוס. לי

היתה לעתים קרובות מחליפה את התחבושות ועל אחותי

נינה שרזתה מאוד במאידאנאק, שמרה כעל בתה היא וכל

פעם הגישה לה משהו לאכול. אנה רודמאן כיבסה את כותונתיהם

של מחצית הגברים הוארשאיים והיתה רבה עם כל

אחד שלא נהג כשורה בחבריו. אשה פשוטה ובלתי משכילה

זו גילתה בנסיבות הקשות רגש נדיר של יושר וסולידריות .

אחר העבודה שררה בדירתנו אוירה משפחתית. אכלנו יחד,

שרנו והתבדרנו. במרוצת הזמן נתפרסמנו עד כדי כך, שרבים

מיהודי ראדום באו לבקרנו, במיוחד כדי לשמוע את נגינתו

המופלאה של הכנר המוכשר אשר בקבוצתנו. זה היה אדאם וולסקי

כפי שהיה רשום בניירותיו האריים המזוייפים או

כפי שאנו קראנו לו בפשטות: אדולאק.

הוא היה אדמוני נאה וגבה קומה בשנות הארבעים . מוצאו

מצ'אנסטוחוב. ובפרוץ המלחמה היה בדרך לקריירה מוסיקלית

גדולה. פגישתי הראשונה אתו נתקיימה בנסיבות טראגיות.

היה זה בחודש ינואר 1943, חדשים אחדים לפני המרד בגיטו וארשה.

בשובי מעבודתי בבית הדפוס נתקלתי בשער הבית

ברחוב ניסקה שבו התגוררתי אז, באשה אדומת שער, נאה

וצעירה שעמדה ובכתה. לשאלתי לסיבת בכיה ואם אוכל

לעזור לה במשהו, סיפרה בפולנית רצוצה כי מוצאה מגרמניה        

וכי יחד עם בעלה הגיעה זה עתה מן הצד הארי, שבו

התגוררו על סמך ניירות מזוייפים. שכן פולני הלשין עליהם

וברגע שהנאצים החלו להתדפק על דלתם, ברחו בדלת

אחורית. עלה בידם להשפיע על החייל הנאצי ששמר ליד

שער הגיטו, להרשות להם להיכנס. אך כה מבוהלים היו            (115)

,

של פועלי הדפוס מסרו ברחוב לאשנו את ילדיהן לידיהן

של נשים פולניות רחומות ובמשך שעה ארוכה עקבו בעיניים

דומעות אחרי הילדים שסובבו בלי הרף את ראשיהם הקטנים

אל אמותיהם, בלי לדעת לאן מובילות מובילות אותם הנשים הזרות.

באותם הימים של מתיחות גוברת , בעת שבבונקרים התת קרקעיים

של הגיטו התנהלו הכנות קדחתניות למרד, ניהלנו

אנו פועלי הדפוס חיי עצלות. לא היינו צריכים עוד להשכים

קום כדי ללכת לעבודה ברחוב לאשנו, מלאי מזון היה לנו –

בישלנו, איפוא, אכלנו, וכאנשים החיים בשולי המאורעות,

חיכינו לראות מה ילד יום.

יום אחד בא אלינו "האדום" ואמר, כי קיבל פקודה לעבור

עם מכונת היריה שלו לגג אחר בנקודה אסטרטגית בגיטו.

זאת היתה הפעם האחרונה שראיתיו. במחצית השניה של

אפריל 1943 תכפו היריות בעיקר ברחובות נאלאבקי, גאנשה

וזמנהוף. לעתים ראינו איך חברי הארגון הלוחם ממקשים את

הכבישים ברחובות המוליכים אל שערי הגיטו בהנחה שהנאצים

עשויים בכל רגע להכניס לגיטו דרך הרחובות האלה

טנקים ותותחים.

בערב ה 18 באפריל 1943 בפרוץ ההתקוממות, עלינו כולנו

אל גג ביתנו כדי לראות מה מרחש. בהצטלבות נאלאבקי

וגאנשה בער טנק נאצי ובחורי הארגון הלוחם היהודי

התרוצצו על הגגות, ירו במכונות יריה על החיילים הנאצים

והשליכו עליהם רימוני יד. לא ידעתי אז שזהו ליל הסדר

הראשון. שנה לפני כן, בפסח של 1942, עוד ערך אבי סדר

בדירתנו ברחוב כלודנה 15 בגיטו הקטן, ואפילו מצות היו לנו.

היריות באותו ערב של 18 באפריל 1943 נמשכו שעות אחדות

ולפתע השתרר שקט. הגרמנים סבלו אבדות כבדות ונסוגו

מן הגיטו. למחרת היום החלו להפגיז בתותחים את בתי

הגיטו וההפגזה הזאת ארכה שלושה ימים שבהם הסתתרנו

במרתף ביתנו.

ביום 21 באפריל 1943 שוב חלה הפוגה בקרבות. יחידות    (82)

גדולות של הצבא הנאצי נכנסו לרחובות הגיטו והחלו לאסוף

את עובדי כל בתי המלאכה, בכללם של בית הדפוס שלנו,

הנאצים הודיעו כי מרכזים אותנו לבדיקת תעודות וכי בעלי

תעודות נאותות  ימשיכו בעבודה. בצעידתנו דרך הרחובות

ניסקה, נאלאבקי וגאנשה בכיוון רחוב זמנהוף, ראינו איך

מכל צד מובללות קבוצות של יהודים שמספרם גדל בלי הרף

והגיע לאלפים אחדים. אך לא נפל ממנו מספר הנאצים

המזוינים: כנגד כל יהודי – חייל נאצי מזוין מכף רגל ועד ראש.

פעם בפעם הושלכה מעל גג או מתוך חלון פצצה פרימיטיבית

ועל האש הרצופה של מכונות היריה הנאציות ענו

יריות בודדות של לוחמי הגיטו המוסתרים. החלונות והגגות

לאורך נאלאבקי, גאנשה וזמנהוף היו תפוסים על ידי גרמנים.

מפעם לפעם יצאו הלוחמים ממחבואיהם התת קרקעיים וירו

בנאצים. עד לרגע האחרון החזיקו בעמדותיהם ואת הכדור

האחרון  שמרו לעצמם ולא נכנעו.

באחד החלונות ראיתי בחור צעיר שהסתתר מאחורי מזודה

וירה בנאצים שהובילו אותנו. הבחנתי כי הוא פצוע קשה

ואלה אולי רגעיו האחרונים, אך הוא לא חדל לירות . הבטתי

בבחור הזה ושאלתי את עצמי, מדוע איננו מתנפלים כולנו

על הגרמנים, פשוט בציפורנינו ובשינינו. זה לא קרה.כנראה

משום שחסרו בתוכנו המנהיגים שידחפונו לכך.. ואולי משום

הסיבה הפשוטה שלא נזל בעורקינו דם לוחמים. מכל מקום

באופן אישי נתתי לעצמי דין וחשבון שאין בי דם גיבורים

וללא כל התנגדות הלכתי אל אשר הוליכוני . אולי משום כך

נשארתי בחיים ואני יכולה להודות באמת המעציבה הזאת.

אילו גילינו גבורה ותקפנו את הנאצים בידינו הריקות, לא

היה איש מאיתנו נשאר בחיים. כולנו שימשנו מטרה לאש

ישירה של החיילים הנאצים שעקבו אחרינו בלי הרף מן

הגגות וחלונות הבתים שלידם עברנו.

לאחר שהחזיקו אותנו שעות אחדות ברחוב זמנהוף, הוציאונו

דרך מעבר מיוחד אל האומשלאג-פלאץ שבו כבר עמדה       (83)

,

אחותי הבכירה, אלא גם אבי, אמי וסבתי. החיכוכים האלה

היו נמשכים עד לרגע שבו הרגשנו בהתקרבותה של סכנה

חדשה. ברגע כזה היתה נינה מקפלת את כנפיה ונכנעת לי.

בערבים הייתי הולכת לעתים קרובות לרחוב מילה שבו

התנהל כל המסחר והייתי מחליפה את המצרכים שהצלחנו

לקנות במשך היום בצד הארי. נהגתי לקנות מן הרוכלים

הפולנים בשר, ביצים ואף חמאה. בעזרת תחבולה מסוימת

הצלחתי כל פעם להבריח לתוך הגיטו ביצים. עטפתי כל

ביצה בנייר ושמתי אותה בקופסה שהיו בה תאים מקרטון.

את הקופסה המלאה הכנסתי לתוך שקית ובעזרת חגורת עור

תליתי אותה על גבי מתחת למעיל הרחב. בשעה שהשומרים

ניגשו לחפש אצלי, הייתי בעצמי פותחת את המעיל. בראותם

שידי ריקות ומלפנים אין לי שום דבר, נתנו לי לעבור. כמה

עשרות פעמים הברחתי בצורה זו ביצים ומצרכי מזון אחרים.

את המזון קניתי ומכרתי תמורת חפצי בית שונים. כך,למשל,

הייתי יוצאת בבוקר לעבודה כשראשי עטוף וילון

בתור מטפחת, או הייתי שמה ציפיות ומגבות בתוך הבטנה

של המעיל. בעת הפסקת הצהרים הייתי נפגשת עם מכרי

הפולנים שאתם ניהלתי את סחר החליפין. הרווחתי לא רע

וגם אכלתי לשובע.

במשך חדשיים התנהלו החיים בגיטו בשקט יחסי. בבית הדפוס

נקשרו יחסים נאים עם הפועלים והיינו כמשפחה אחת.

העבודה בבית הדפוס לא היתה קשה ביותר. התבטלנו

יותר משעבדנו. לפנות בוקר צעדנו מתונות ברחובות הגיטו

הרדומים והשקטים, ולעת ערב חזרנו כך אל דירותינו ברחוב ניסקה.

בלילות לבנה נראה הגיטו כעיר מתה. השלג העמוק

כיסה את רחובות הגיטו הריקים, בלי שרגל אדם דרכה עליו.

רק פה ושם נראו עקבות מעטים של צעדי אדם. היהודים

שהסתתרו בבונקרים נמנעו מלצאת לרחוב בימי שלג מחשש

שהעקבות יגלו את מחבואיהם. חדשיים אלה של פברואר ומארס 1943

היו איפוא, חדשי החורף השקטים ביותר בגיטו וארשה.

אך זה היה שקט בטרם סער.        (76)

פרק שמיני

לא הייתי גיבורה

בסוף מארס 1943החל מצב הרוח בגיטו להשתנות. אנשים

אשר קודם לכן פחדו מפני צילם והיו שקועים כולם בעניני

עצמם, החלו לדבר בלשון נחרצת על כך שאין ללכת כצאן לטבח.

היתה זאת השפעת הידיעות התכופות על מבצעי התנגדות

נועזים של הארגון הלוחם  היהודי שהחל להתגלות

מתוך חשכת המחתרת.

פעם אחת נמסר על הריגת נאצי ברחוב נאלבקי ופעם

אחרת – על פירוק נשקו של משמר נאצי ברחוב גאנשה.

ההופעות הגלויות של תנועת המחתרת תכפו יותר ויותר.

יום אחד אחר הצהרים אספו הנאצים ברחוב נובוליפקי כמה

מאות יהודים והחזיקום שעות אחדות ברחוב בחכותם, כנראה,

להוראות מה לעשות בהם. ברגע שהנאצי הראשי ציווה על

היהודים לצעוד לעבר האומשלאג-פלאץ, יצאה ממחבוא

קבוצת בחורים רעולי פנים שפרקה את הנשק מעל הנאצים

ופקדה עליהם לשכב על האדמה ופניהם למטה. היהודים

שוחררו והבחורים חזרו ונעלמו.

גם בבתי המלאכה של הגיטו הופיעו מפעם לפעם חברים

של הארגון הלוחם היהודי ודרשו תמיכה מן היהודים העשירים

שנמצאו שם. "ביקורים"אלה היו נערכים כרגיל

בשעות הלילה, כאשר דרי בתי המלאכה, במיוחד של המפעל

הגדול ליצור מברשות, היו מתהוללים בנשפים. בחורים

רעולי פנים אחדים היו פורצים פנימה ודורשים מן הנוכחים

כסף לרכישת נשק בשביל הארגון הלוחם. אך היו גם בתי מלאכה

שהפועלים והעשירים שהסתתרו בהם, התנדבו לתרום         (77)

את השוטר היהודי שהנאצים חיפשוהו בכל פינות הגיטו .

באמצע חודש פברואר 1943 חלה שוב הפוגה בגירושים

ויהודים חזרו ונראו ברחובות הגיטו. כן חודש המסחר עם

הצד הארי שקיבל צורה של חליפין: וילונות, כלי מיטה,

כלי מטבח ומלבושים הוחלפו בבשר, חלב, לחם וביצים.

התחלתי לחשוב על דרכים לשיפור מה של תנאי חיי. השינה

בחדר קר ועל גבי שק מלוכלך ממולא קש מרוסק, היתה

ללא נשוא. מלבד זה שרר בפברואר של 1943 קור בלתי רגיל.

יום אחד ניגשתי באמצע העבודה אל המשגיח הנאצי

שלנו וביקשתי ממנו רשות להעביר לתוך הגיטו קצת רהיטים

וכלי מיטה מן הדירות הריקות שבבית ברחוב לאשנו,

שבו נמצא בשעתו בית הדפוס שלנו.

עד לגירושים ההמוניים האחרונים שנערכו בינואר 1943,

היה רחוב לאשנו כלול בגיטו והתגוררו בו כמה רבבות

יהודים. עכשיו התרוקן הרחוב לחלוטין והוצא מן הגיטו,

באופן רשמי כבר היה שייך לצד הארי אך לא ניתנה עדיין

רשות לאוכלוסיה הפולנית לתפוס את דירות היהודים המגורשים,

כי הנאצים עוד עסקו אז בשדידת הרכוש שהניחו

היהודים אחריהם. לצורך זה ארגנו הנאצים בריגדות מיוחדות

שהלכו מבית לבית, מיינו את הדברים והעמיסום על

משאיות. אך אלה עדיין לא הגיעו אל הדירות שבבית שלנו.

הלכתי לשם עם פועלי דפוס אחדים וחיפשתי את הדרוש לי .

מראה מוזר היה לדירות הללו ורגש של מועקה תקף אותי

בהתהלכי בבתים היהודיים הריקים שהסידורים בהם העידו

על שנים ארוכות של חיים מבוססים. פה ושם ניכרה עוד ידה

החרוצה של עקרת הבית שקישטה וייפתה כל פינה. לא אחת

היתה לי ההרגשה כי הנה תצא בעלת הבית מן המטבח

ותשאלני למעשי פה... היה נדמה לי כי כל רגע אשמע

צחוקו או בכיו של ילד הקורא לאמו או לאביו. באחד

החדרים מצאתי את השולחן ערוך לסעודה. בדירה אחרת

עמד על הכיריים סיר מרק. ושוב נכנסתי לדירה שבה כיסה

אבק דק את הרהיטים ועל שולחן ליד כורסה מונח ספר פתוח,    (74)

כאילו מישהו קם באמצע הקריאה ובעוד רגע יחזור לכאן.

כך ראיתי בבהירות איך החיים נותקו ונכרתו כאן בצורה

אכזרית באמצע מהלכם. בשעון קיר גדול נעצרו המחוגים

בשעה שמונה. נדודי על פני הדירות הריקות האלו הזכירו

לי את ביתי אני, שגם הוא נראה כך בשעה שהוצאו ממנו

הורי ואחותי האניה שעקבותיהם נעלמו ואינם. הלכנו מדירה

לדירה. פה לקחנו ספה, שם תנור קטן עם צינורות כדי לחמם

את חדרנו הקר. לקחנו שמיכה, כר, סירים אחדים, צלחות

ואף ארון קטן לשים בו את הכלים. בדירה אחת מצאנו שק

פחם. הצלחנו לאסוף כל הנחוץ כדי להפוך את חדרנו הקר

לחדר מגורים חם ואנושי. היינו חייבים למהר ולהעביר את

החפצים, כי כל יום וכל שעה עלולים היו הנאצים לבוא

ולרוקן את הדירות האלה. העמסנו הכל על עגלת יד על מנת

לקחת אותה לגיטו אחרי העבודה. ברגע האחרון הגיע

מנהלנו הנאצי, כשהוא נושא בידו מיטת תינוק קטנה. הוא

שם אותה על העגלה ואמר לי בחיוך ציני: "ודאי תלדי עוד

תינוק והנה מתנתי בשבילו".

בערב, לאחר שחזרנו מהעבודה בבית הדפוס, סידרנו את

חדרנו ברחוב ניסקה ובהשוואה עם שכנינו היתה לנו דירת מותרות.

מן המזון שאספנו בדירות העזובות הכינה אחותי נינה

ארוחה טעימה.

אחותי ואני חילקנו בינינו את התפקידים. נינה עסקה

בניהול הבית ובבישול, ואני עסקתי בהברחות ובחיפוש אחרי

מזון בדירות העזובות. אחותי אהבה גם לתפור והיתה מכינה

בשביל עצמה ובשבילי שמלות ממלבושים שונים. אך היא

רעדה למראה גרמני. כל המלאכות המסוכנות עשיתי אני

ומשום כך רכשה לי נינה כבוד רב והיתה שומעת בקולי

כאילו אני הנני האחות הבכירה. אולם ברגע שנחלש הטירור

הנאצי בגיטו, חזרה נינה לשחק תפקידה של האחות הבכירה

ולא אחת הגיעו הדברים בינינו להתנגשויות קשות. לפתע

החלה נינה להזכיר לי, כי היא הקשישה ממני בארבע שנים

ועלי לציית לדברה. היתה מעמידה פנים כאילו היא לא רק       (75)