אחותי הבכירה, אלא גם אבי, אמי וסבתי. החיכוכים האלה

היו נמשכים עד לרגע שבו הרגשנו בהתקרבותה של סכנה

חדשה. ברגע כזה היתה נינה מקפלת את כנפיה ונכנעת לי.

בערבים הייתי הולכת לעתים קרובות לרחוב מילה שבו

התנהל כל המסחר והייתי מחליפה את המצרכים שהצלחנו

לקנות במשך היום בצד הארי. נהגתי לקנות מן הרוכלים

הפולנים בשר, ביצים ואף חמאה. בעזרת תחבולה מסוימת

הצלחתי כל פעם להבריח לתוך הגיטו ביצים. עטפתי כל

ביצה בנייר ושמתי אותה בקופסה שהיו בה תאים מקרטון.

את הקופסה המלאה הכנסתי לתוך שקית ובעזרת חגורת עור

תליתי אותה על גבי מתחת למעיל הרחב. בשעה שהשומרים

ניגשו לחפש אצלי, הייתי בעצמי פותחת את המעיל. בראותם

שידי ריקות ומלפנים אין לי שום דבר, נתנו לי לעבור. כמה

עשרות פעמים הברחתי בצורה זו ביצים ומצרכי מזון אחרים.

את המזון קניתי ומכרתי תמורת חפצי בית שונים. כך,למשל,

הייתי יוצאת בבוקר לעבודה כשראשי עטוף וילון

בתור מטפחת, או הייתי שמה ציפיות ומגבות בתוך הבטנה

של המעיל. בעת הפסקת הצהרים הייתי נפגשת עם מכרי

הפולנים שאתם ניהלתי את סחר החליפין. הרווחתי לא רע

וגם אכלתי לשובע.

במשך חדשיים התנהלו החיים בגיטו בשקט יחסי. בבית הדפוס

נקשרו יחסים נאים עם הפועלים והיינו כמשפחה אחת.

העבודה בבית הדפוס לא היתה קשה ביותר. התבטלנו

יותר משעבדנו. לפנות בוקר צעדנו מתונות ברחובות הגיטו

הרדומים והשקטים, ולעת ערב חזרנו כך אל דירותינו ברחוב ניסקה.

בלילות לבנה נראה הגיטו כעיר מתה. השלג העמוק

כיסה את רחובות הגיטו הריקים, בלי שרגל אדם דרכה עליו.

רק פה ושם נראו עקבות מעטים של צעדי אדם. היהודים

שהסתתרו בבונקרים נמנעו מלצאת לרחוב בימי שלג מחשש

שהעקבות יגלו את מחבואיהם. חדשיים אלה של פברואר ומארס 1943

היו איפוא, חדשי החורף השקטים ביותר בגיטו וארשה.

אך זה היה שקט בטרם סער.        (76)

פרק שמיני

לא הייתי גיבורה

בסוף מארס 1943החל מצב הרוח בגיטו להשתנות. אנשים

אשר קודם לכן פחדו מפני צילם והיו שקועים כולם בעניני

עצמם, החלו לדבר בלשון נחרצת על כך שאין ללכת כצאן לטבח.

היתה זאת השפעת הידיעות התכופות על מבצעי התנגדות

נועזים של הארגון הלוחם  היהודי שהחל להתגלות

מתוך חשכת המחתרת.

פעם אחת נמסר על הריגת נאצי ברחוב נאלבקי ופעם

אחרת – על פירוק נשקו של משמר נאצי ברחוב גאנשה.

ההופעות הגלויות של תנועת המחתרת תכפו יותר ויותר.

יום אחד אחר הצהרים אספו הנאצים ברחוב נובוליפקי כמה

מאות יהודים והחזיקום שעות אחדות ברחוב בחכותם, כנראה,

להוראות מה לעשות בהם. ברגע שהנאצי הראשי ציווה על

היהודים לצעוד לעבר האומשלאג-פלאץ, יצאה ממחבוא

קבוצת בחורים רעולי פנים שפרקה את הנשק מעל הנאצים

ופקדה עליהם לשכב על האדמה ופניהם למטה. היהודים

שוחררו והבחורים חזרו ונעלמו.

גם בבתי המלאכה של הגיטו הופיעו מפעם לפעם חברים

של הארגון הלוחם היהודי ודרשו תמיכה מן היהודים העשירים

שנמצאו שם. "ביקורים"אלה היו נערכים כרגיל

בשעות הלילה, כאשר דרי בתי המלאכה, במיוחד של המפעל

הגדול ליצור מברשות, היו מתהוללים בנשפים. בחורים

רעולי פנים אחדים היו פורצים פנימה ודורשים מן הנוכחים

כסף לרכישת נשק בשביל הארגון הלוחם. אך היו גם בתי מלאכה

שהפועלים והעשירים שהסתתרו בהם, התנדבו לתרום         (77)