תנועה חשודה כלשהי פתחו הנאצים ביריות. בכל זאת הצליחו
אחדים מאתנו לברוח חיים, אך גדול פי כמה היה מספרם
של אלה שנורו בעת הבריחה וגופותיהם נשארו בדרך.
הלכנו בעשרות וכל אחד נשא אתו תרמיל גב, שמיכה
ומימיה. רוב השומרים הנאצים צעדו גם הם ברגל, אך היו
בינהם גם רוכבי אופנועים. החיילים הרגלים התעייפו עד
מהרה, אף על פי שנהנו ממזון טוב ומנעליים טובות. הם
גילו עצבנות רבה לרגל קרבתו של הצבא הסוואטי.
ביום הראשון הריצו אותנו בלי רחם קדימה ושום אוכל
לא בא אל פינו. במשך שעות אחדות אף נאלצנו לרוץ.
מיוגעים מן המסע הקשה, השליכו רבים את תרמיליהם
ושמיכותיהם, כי בקושי סחבו את רגליהם. רק לפנות ערב
עצרנו למנוחה. חילקו בינינו פרוסות לחם ושכבנו על האדמה
הרטובה. עתה הרגשנו בחסרון השמיכות.
למחרת החלו ההריגות. תוך כדי הצעידה הקיפו אותנו
הנאצים ועקבו אחר כל אחד מאתנו. אותו בוקר קמתי מעל
האדמה כשרגלי נפוחות. עוד צעדתי איכשהו, אך
לרוץ לא יכולתי עוד. אחרים אף ללכת לא יכלו עוד. הנאצים
בחרו אז עשרה אנשים, מן הכושלים ביותר ופקדו עליהם
לשבת בעגלת האיכרים הרתומה לסוס אחד, שנסעה בעקבותינו
מרגע צאתנו מראדום. העגלה שנהג בה חייל נאצי
הובילה את האנשים כברת דרך, עד שהגענו לחורשה. בעוד
הטור ממשיך קדימה, פנתה העגלה הצידה ונעלמה בין העצים.
קרוביהם של נוסעי העגלה הפנו בלי הפסק את פניהם אף
ניסו לרוץ אליהם, אך הנאצים גדרו בעדם ודחפום קדימה.
אחר רגע הגיע לאוזנינו מטח יריות, ואחר שעה קלה שוב
ראינו את העגלה הריקה נוסעת אחרינו. דבר זה חזר ונשנה
פעמים אחדות במשך היום. כל פעם הוצאו מן הטור כעשרה
כושלים, הועלו על העגלה וחייל נאצי, בעל מכונת יריה קפץ
אחריהם. העגלה נעלמה בחורשה הקרובה ומיד נשמע הד
יריות כל פעם קפץ על העגלה חייל אחר, שהתנדב כנראה
לביצוע ההמתה. (138)
מקץ יומיים אזל מלאי המים שלנו והצמאון הציק קשות
כל אימת שעברנו על פני אגם או נחל כלשהו החלו רבים
על אף הצעקות והיריות של הגרמנים, לרוץ לעבר המים כדי
לשאוב קצת מים ולשוב חיים אל הטור. ליד כל אגם וכל
נחל שעל פניו עברנו, נשארו עשרות מתים.
בערב השני קיבלנו לחם וגם קצת מרק, שטבחי המחנה
בישלו בדרך. אותו ערב ירד גשם אביב סמיך, אך אנו נשארנו
סרוחים על האדמה – כה גדולה היתה עייפותנו.
לפנות בוקר העירנו להמשך המסע ועדיין לא ידענו לאן
מועדות פנינו וכמה זמן יארך המסע. איש לא חלץ את נעליו,
כי לעולם לא ידענו מתי נצטווה לקום ולצעוד. מרוב נפיחות
הרגליים צרו נעלי עד שלא יכולתי עוד לחלצן. למזלי נמצא
ברשותו של אחד הגברים סכין גילוח והוא חתך את הנעליים
ועזר לי להסירן חתיכות חתיכות מעל רגלי הנפוחות. ולאדאק
ציפל נתן לי את נעלי ההתעמלות שהחזיק בתרמילו . קשרתי
את השרוכים סביב לרגלי, כי על אף נפיחותן עדיין היו
הנעליים גדולות מדי בחמישה מספרים בערך. בקושי רב
הצלחתי לעמוד על רגלי, אך ללכת לא יכולתי בשום אופן.
היתה לי דלקת בקרסול הרגל. מיואשת אמרתי לאחותי ולידיד
מעובדי הדפוס כי קצתי בחיי הכלב האלה ובדעתי לבקש
שיעלוני על העגלה. מוטב לי להילקח לחורשה הקרובה ושם
להיירות מאשר ליפול בדרך.
נינה החלה לבכות ואני אפילו לנחמה לא יכולתי. ברגע
זה נתנו הגרמנים אות לחידוש הצעידה. מרוב כאב ויאוש
לא הבחנתי במתרחש סביבי, כי ידידי , אדאק ש. וולאדאק
ציפל, תפסו אותי בזרועותי וכך צעדו אתי. כאשר עייפו,
החליפו אותם שני שבויי מלחמה צרפתים, שצעדו בטור שלנו.
עם הצרפתים האלה התידדתי במחנה ראדום. שוחחתי
אתם בעזרת הצרפתית הדלה שלמדתי בבית הספר. הייתי
כמעט היחידה במחנה שיכלה לידבר אתם ולכן היתה קירבה
בינינו. אחד מהם, פיאר, היה אופה מפאריס, השני ז'אק –
נפח מכפר ליד ליון. שני הצרפתים התחלפו כל פעם עם שני (139)
