ושוב לאורך גדר התיל שהפרידה בין שני המחנות עד

שלפתע גיליתי את ידידי הטוב, אדאק ש. העליז. בהבחינו

בי החל לעשות בידיו סימנים עצבניים שאתרחק מן הגדר

והצביע על השומר הנאצי שעמד בשדה. דקות אחדות אחרי כן

בהסתובב השומר, חזר אדאק  והשליך אלי מעל לגדר

חבילה. חטפתיה ומיהרתי אל הצריף. להפתעתי הרבה מצאתי

בחבילה חתיכת נקניק, לחם לבן ומכתב.

אדאק הודיעני במכתבו כי אחותי נינה והקבוצה הורשאית

כולה מצבם בסדר גמור, כי לא נערכה כל סלקציה בקרב

עובדי הדפוס וכי יחד עם יהודי ראדום משוכנים הם כהלכה

בצריפים החדשים. הוא לא שכח להטעים את התופעה "הבלתי נעימה"

של הפרדה בין הגברים והנשים ואיסור על ביקורים

הדדיים בצריפים. אך הם הולכים יחד לעבודה ועושים עסקים

טובים. כן מסר לי כי מיד ביום הראשון קנו מזון רב מן

הפולנים הגרים בקרבת בית הדפוס ומכרוהו ברווח טוב

לעשירים שבין יהודי ראדום. כיד ההומור הטובה עליו סיים

בהודעה כי אם יימשכו העסקים כמו עתה, יקחני מיד עם

סיום המלחמה למסע תענוגות לצרפת או לאיטליה. עלי רק

לבחור את הארץ הרצויה לי יותר...

צחקתי מקרב לב למקרא המכתב, אך לא ידעתי אם תוכנו

הוא רק פרי דעתו הבדוחה ודמיונו העשיר של אדאק, או

באמת המזל מוסיף לשחק להם, לאנשי וארשה, שעל אף

נדודיהם הבלתי רגילים – מן הגיטו אל המחנה, מן המחנה

לגיטו חדש ושוב מן הגיטו למחנה אחר – לא נשמטה

הקרקע מתחת רגליהם ועדין ידם על העליונה. המכתב נתן

בי נשמה חדשה ועודדני. אם כן הדבר – חשבתי – כי אז

אראה להם שגם אני עוד יודעת למצוא לי עצה. נראה כי

לאחר שאדם מכלה סיר מרק סמיך ומקנח בנקניק ולחם לבן,

הוא נעשה אופטימי יותר...

במשך השבועות שלאחר מכן השתייכתי אל כוח המילואים

של המחנה. לא היתה לי עבודה קבועה והיו שולחים אותי

לנקות את החלונות והרצפות בבתי המפקחים הגרמנים, או            (122)

לנקות את חדר הרחצה בבית החולים של המחנה. בדרך זו

נמצאתי כל יום במשך כמה שעות באויר החפשי והתענגתי

על מזג האויר החמים של שלהי הקיץ. גמעתי את האויר הצח

והבשום ריחות הפירות הבשלים מגני הפרי שמסביב.

בבית החולים של המחנה המכונה "ראויר", שכבו כמה

עשרות חולים וביניהם נערה נהדרת מראדום, רוזה וייס,

שסבלה מקדחת ראומאטית. היה לה לב חלש מאד ובמשך

שנים אחדות לא קמה ממיטתה. בת יחידה היתה והוריה

האמידים הקיפוה באהבה נדירה. בעת חיסול גיטו ראדום

עלה ביד הוריה לשחד את הנאצים שירשו להם לקחתה איתם

אל המחנה וכאן הוכנסה מיד לבית החולים.

כל אימת שנשלחתי לנקות את ה"ראויר" השתדלתי להאריך

שבת ליד הנערה החולה. איני יודעת אם זה היה חינוכה

המופתי או מחלתה היא שעידנה אותה – מכל מקום, עשתה

עלי רושם בל יימחה באצילותה ובתבונתה העמוקה. היא מסרה

לעצמה דין וחשבון ברור, כי ימיה ספורים, כי הנאצים ישלחוה

אל תאי הגז, או פשוט תיפח נשמתה בבית החולים. אף-

על-פי-כן היה חיוך מרחף תמיד על שפתיה ובשיחותיה עמי

לא חדלה לעודדני. שטפתי את הרצפה ליד מיטתה והשתדלתי

להאריך בעבודה. שפכתי מים, גירדתי, ניגבתי ושוב

שפכתי מים – הכל כדי להאריך בשיחה אתה על אנשים וספרים.

מעולם לא דיברה על מחלתה או על החיים במחנה. אחר כל

שיחה עם הנערה הנפלאה הרגשתי עצמי מרוממת ומעודדת,

ולא היה אכפת לי שעדיין אין לי מיטה משלי ושהאוכל נעשה

גרוע יותר ויותר. בהסתכלי ברוזה וייס, החולה האנושה,

שחייה דעכו מיום ליום, הרהרתי באשרי כי רב על שיש לי

זוג רגליים בריאות הנושאות אותי כרצוני, וידיים חזקות

לעבודה. פעם בפעם נאלצתי לנקות גם את אגף הגברים

בבית החולים, אף שעשיתי כל המאמצים לעבוד באגף הנשים

ולהיות קרובה אל ידידתי החולה.

באגף הגברים היתה האוירה מדכאה, אוירה של רפיון ויאוש.

הנשים החולות, אף העניות ביותר דאגו למראן החיצוני              (123)

יהודי ראדום המבוהלים שלא ציפו לקץ מהיר כזה, עוררו

זכרונות מגיטו וארשה. נוסף לזה עמדתי כל אותו יום

בשורה ואחר צעדתי אל המחנה. אך המכה הקשה ביותר היתה

הינתקותי מאחותי ומן הקבוצה הורשאית. לא הייתי כה

מעונינת לקבל מיטה. רק רציתי שיכבה האור ושישתרר שקט

בצריף כדי שאוכל להרדם. אחר חצי שעה של שקט שמעתי

אשה אחת אומרת לשכנתה: "את כה רזה. היית יכולה לקחתה

אל מיטתך."

המלים פעלו כאבן המושלכת לאגם שקט. הנשים החלו לריב

ביניהן וכל אחת סברה שאחרת צריכה לקחתני אליה. אחרי

דיבורים וויכוחים רבים החליטו על אשה מסוימת שהיא

חייבת להכניסני למיטתה. האשה הזאת לא העזה עוד להתנגד

וקראה לי. כבר הייתי מעדיפה לישון את הלילה על הספסל

או על השולחן, אך רציתי לסיים בהקדם את הויכוחים שהיו

ודאי נמשכים עד הבוקר. התפשטתי, איפוא, והטלתי עצמי

למשכב שהיה מלוכלך כמו שותפתי החדשה.

בשעה שש לפנות בוקר העירוני שריקות השוטרים. התלבשתי

ועם סבון ומגבת ביד רצתי אחרי הנשים האחרות

בכיוון לחדר הרחצה, אך כה גדולה היתה שם הצפיפות, שאחר

עשר דקות ויתרתי על הרחצה. זה היה חדר הרחצה היחיד

שבמחנה ומכל העברים זרמו אליו הן מצריפי הנשים והן

מצריפי הגברים. חזרתי בלתי רחוצה אל הצריף ובטרם

הספקתי לסרק שערותי, נשמעה הקריאה למיפקד שנערך על-ידי

המשטרה היהודית. נאצים אחדים עמדו מן הצד ולא התערבו.

נמצאתי איפוא במחנה עבודה פשוט, אשר בהשוואה עם

מאידאנאק היה ממש גן עדן. הגברים והנשים התגוררו במקום

אחד, רק בצריפים  נפרדים. הכל היו לבושים לא רע, לא

הריצו איש ולא היכו. אחר ספירה מהירה של הנוכחים, פקד

מפקד המחנה על הקבוצה החדשה מגיטו ראדום להסתדר

לחוד. עובדי המחנה הותיקים, חוץ מאחדים שכיבדו את

הצריפים ועבדו במטבח, יצאו כולם במצעד לעבר בית החרושת

לנשק. לנו החדשים נאמר כי לעת עתה נמנים                     (120)

אנו עם המילואים של בית החרושת ועלינו להיות מוכנים

תמיד לצאת למקום שאליו ניקרא, כדי למלא את מקומם של

עובדים אחרים. אני נשלחתי מיד לעבודה במטבח.

בתחילה שמחתי, כי במאידאנאק ידעתי שזכות יתר היא

להימנות עם "אצולת המטבח" של המחנה ולהימצא קרוב לדוד

מלא מרק. אך מיד עם הכנסי למטבח הבנתי כי הענין אינו

פשוט כל כך. כבר ישבו שם נשים אחדות שקילפו תפוחי אדמה.

חבית גדולה עמדה ליד כל אחת מהן והיה עליה

למלאותה במהירות. גם אני קיבלתי שרפרף, שק תפוחי אדמה,

סכין וחבית ריקה. ראש המטבח הודיע לי, כי מאחר שחדשה

אני נותן הוא לי שתי שעות שלמות למילוי החבית בתפוחי אדמה

"מקולפים נאה". אחת הנשים בעלת נסיון בקילוף

תפוחי אדמה, ריחמה עלי והראתה לי כיצד עלי להחזיק

בסכין כדי שהעבודה תתקדם כראוי. זאת היתה הפעם הראשונה

בחיי שהוטל עלי לקלף תפוחי אדמה ולא גיליתי כל

זריזות בעבודה זו. אחר שתי שעות של מאמצים גדולים היה

פרי עבודתי: שש אצבעות פצועות ושליש חבית עם תפוחי אדמה

מקולפים בצורה שלומיאלית. ראש המטבח קבע מיד

כי אין לי כשרון לקילוף תפוחי אדמה והוציאני מן המטבח.

במחנה לא נראתה נפש חיה. נכנסתי לצרייף, ריק אף הוא,

ומחשבתי הראשונה היתה לנצל את השקט ולחטוף שינה.

אך קיבתי הריקה שזמזמה ממש מרעב לא נתנה לי לעצום

עין. בגלל הרחקתי מן המטבח הפסדתי את מנות הבוקר

והצהריים שחולקו במחנה זה במקום העבודה. חלפה יממה

שלמה מאז אכלתי את פרוסת הלחם האחרונה מרוחה בריבה,

זה היה ערב עזבי את גיטו ראדום, השכם בבוקר, לפני

שיצאתי להתייצב בטור שעמד לצאת למחנה העבודה.

בשעה חמש לפנות ערב חזרו הנשים מעבודתן בבית

החרושת לנשק ואז קיבלנו כולנו מנת מרק. לאחר שטרפתי

מנה גדולה של מרק תפוחי אדמהסמיך, שב אלי מרצי וגם

הרצון לחיות. צעדי הראשון היה לחפש קשר עם אחותי, או

עם מישהו מקבוצת הורשאים. במשך כחצי שעה צעדתי הלוך               (121)

בבואי אל המחנה החדש, חיכתה לי הפתעה לא נעימה.

בתור עובדת במפעל הנשק חוייבתי להשתכן בצריפים מיוחדים,

שעמדו בשדה מגודר. בדרך זו הופרדתי בבת אחת

מאחותי ומן הקבוצה הורשאית כולה. לא היתה לי עוד אפשרות

להיפגש אתם ונשארתי יחידה בין אנשים זרים.     (118)

פרק שנים עשר

אני מופרדת מאחותי

במשך כל ארבע השנים של מאבקי המר לא הרגשתי דכאון

כזה כמו עתה, עם הינתקותי הפתאומית מאחותי. בגיטו

וארשה שבו ארב המוות על כל צעד ושעל, במסע הבלהות

למאידאנאק, במשך החדשים הארוכים במחנה העבדים בצל

תאי הגז, וגם בגיטו ראדום, הייתי אני תמיד האחות הבכירה

והאמיצה. התאמצתי למלא תפקיד זה כי ידעתי עד כמה

רועדת נינה מפני כל צל וכי היא גם מבחינה פיסית חלשה

בהרבה ממני. הפרידה הפתאומית מאחותי ומכל משפחת

עובדי הדפוס שקשרי איתם היו הדוקים כל כך, השפיעה עלי

השפעה מזעזעת. על אף המריבות שפרצו מפעם לפעם בתוך

קבוצתנו הורשאית, הוספנו לחיות יחד, דבר שהקל קצת על

סבלנו. עתה החלו בשבילי חיי בדידות קשים.

כבר בערב הראשון הרגשתי מה זאת להיות יחידה בין

אנשים זרים. צורפתי לצריף עץ מזוהם שבו שתי שורות של

איצטבאות בנות קומות אחדות. באמצע עמדו שולחן ארוך

ושני ספסלים. השוטר היהודי שניהל את המחנה הכניסני

ואמר לנשים: "קחו אותה אליכן. לעת עתה אין מיטות פנויות.

מחר נראה מה לעשות". השוטר יצא מיד מבלי שמישהו

יענה על פנייתו. סקרתי את הצריף שבו שכבו על האיצטבאות

כארבעים נשים. כולן הסתכלו בי כבמפלצת ולא השמיעו מילה.

התרתי את חבילתי, הוצאתי את השמיכה – חפצי

היקר ביותר – פרשתי אותה על הספסל והתכוננתי לשכב

עליו. הייתי מדוכאת ומיוגעת והשתוקקתי לישון.

חוויותי האחרונות בגיטו ראדום מחזות הרדיפה אחרי         (119)

שדימו בנפשם כי גם בגיטו רודפים אחריהם. הוסיפו איפוא

לרוץ ואיבדו זה את זה. מזועזעת עמדה האשה לבדה בגיטו,

שבו לא הכירה אדם ולא ידעה איך למצוא את בעלה. רק

סיפרה לי, כי הוא גבר גבוה בגיל ארבעים בערך, כי גם

שערותיו אדומות ובידו כנור בנרתיק.

העליתי את האשה לחדרי ואחדים מפועלי הדפוס שלנו יצאו

לרחובות הגיטו לחפש אחר האיש עם הכינור. הגיטו כבר

היה אז "גזום" כראוי ובסך הכל היו בו כעשרה רחובות,

שהיו אמנם מלאים אדם, אך את האיש עם הכינור מצאו עד

מהרה.  המשימה לא היתה לא היתה קשה ביותר, כי לא נמצא בכל

הגיטו עוד יהודי שיתרוצץ מבוהל כמוהו עם  כינור תחת

 הזרוע ויחפש את אשתו.

הפגישה בין בני הזוג אחר פרידה של כרבע שעה היתה

כה נרגשת, שלא רק הם אלא כולנו מסביב הזלנו דמעות.

הזוג נשאר ללון אצלנו ולמחרת השיגו חדר. ימים אחדים

לאחר מכן לקחתי את האשה, אידית, (שם משפחתה

מן הבית צימרמן) לעבודה בבית הדפוס ובעלה השיג עבודה

בבית מלאכה אחר. בזכות עבודתה של אידית בבית הדפוס

נרשם גם בעלה אדולאק, ברשימת עובדי הדפוס. שהועברו

ממחנה לובלין לגיטו ראדום.

אדולאק מעולם לא נפרד מכינורו. זה היה המטען היחיד         

שלקח איתו מן הגיטו בוארשה למאידאנאק וגם בבואו לראדום

הביא אתו את הכינור. במשך החדשים האחדים שנמצא יחד

אתנו בגיטו, נעשה אדולאק דמות פופולרית בין יהודי ראדום.

כל אימת שניגן בערב בדירתנו, התאספו אנשים רבים ליד

ביתנו וערכו לו תשואות נלהבות.

השקט היחסי ששררבגיטו ראדום עורר בנו את האשליה כי

שוכנים אנו בפינת פלאים שהנאצים שכחו על קיומה וכי

האלפים האחדים של יהודי ראדום, וקבוצתנו הורשאית בכללם

י- יגיעו כאן חיים אל קץ המלחמה. אך היה זה חשבון כזב,

כי לא חלף זמן רב והנאצים נזכרו גם בגיטו ראדום.

מאחורי ראדום נמצא בית חרושת פולני גדול לנשק. עם            (116)

הכיבוש הנאצי קיבל מפעל הנשק האוסטרי הידוע "שטייאר"

את הנהלת בית החרושת לידיו והוחל בו בעבודה בשלוש

משמרות. היהודים שהועסקו בבית החרושת התגוררו במחנה

שכן. בימי ראשון לשבוע הרשו הגרמנים לקבוצות יהודים

שהיו פנויים מעבודה, לבקר בגיטו הראדומי. גם יהודי ראדום

קיבלו תכופות רשות לבקר את יהודי המחנה שליד מפעל

הנשק. הקבוצות מן הגיטו ומן המחנה לווו תמיד על ידי

משטרת הגיטו היהודית.

באחד הימים בשוב יהודי הגיטו מביקור במחנה של עובדי

הנשק, הביאו אתם את החדשה שליד הצריפים הישנים במחנה

מוקמים והולכים במרץ רב צריפים חדשים.

מיד הבינונו ,

שהצריפים נבנים למעננו, יושבי גיטו ראדום. האישור לסברה

לא איחר לבוא. הנאצים החלו לדבר גלויות על חיסול גיטו ראדום

ואגב כך הטעימו, כי רק חלק מן האוכלוסיה יועבר

למחנה שליד מפעל "שטייאר". גורלו של החלק הנותר לא

היה בגדר סוד בשבילנו הורשאים.

בוקר אחד החלו החטיפות וחזרו ונשנו המחזות הטראגיים

של ניתוק הורים מילדיהם, נשים מבעליהן – מחזות מוכרים

לנו היטב מגיטו וארשה. בכך נסתיימה התעסקותי במילוי

מקומן של נשים בעבודה מחוץ לגיטו. הנשים שתחילה שילמו

לי בעד מילוי מקומן, יצאו עתה בעצמן לעבודה כי עקב

החטיפות לא רצו עוד להישאר בגיטו. בגיטו ראדום לא

היו בונקרים ולא היתה כל אפשרות להסתתר. ידענו כי

מחנות לובלין על תאי הגאזים שלהם קיימים עוד וכי האנשים

הנחטפים ברחובות הגיטו הראדומי נשלחים ישר לשם. לכן

הזעקתי את ידידי שישיגו לי מקום עבודה בבית הדפוס או

בבית החרושת לנשק. ערב אחד הביא לי ידיד שעבד במפעל

הנשק תעודת עבודה ולמחרת התייצבתי עם חבילת חפצי

מתחת לזרועי בטור האנשים שעמדו לצאת לעבודה במפעל

הנשק, ואילו אחותי נינה הוסיפה לעבוד בבית הדפוס. אלה

מאנשי הגיטו שחסרו תעודות עבודה, הועמסו על משאיות

והובלו לרכבת – למסעם האחרון, אל המוות.

יומית של לחם וריבה. מלבד זאת ניתן פעמיים ביום מרק

במטבח הגיטו. עד מהרה קיבלנו אנו, מן הקבוצה הוארשאית

מנות אחדות כי יהודי ראדום העשירים העניקו לנו את

תלושי המזון שלהם וכך אכלנו לשובע.

בראותנו איך אנשים סביבנו בגיטו ראדום חיים חיי רווחה

לא רצינו עוד גם אנו להסתפק בלחם, בריבה ובמרקים של

המטבח העממי והתחלנו לחפש דרכים להרוויח משהו כדי

לרכוש מזון טוב יותר. אחדות מנשי וארשה לוו קצת כסף,

קנו קמח, סוכר וביצים, ואפו עוגיות שהגברים מכרון ברחובות.

היו בין יהודי ראדום שקיבלו במורת רוח את רוכלי הרחובות

החדשים ולא אחת הגיעו לאזנינו הערות בנוסח: "שנוררי

וארשה", או "ודאי חיו כך גם קודם לכן". אך אנו לא התרגשנו

מהערות אלה כי ידענו שרוכלים ורשאיים אלה היו לפני

המלחמה תעשיינים מכובדים ונשותיהם הוציאו בשבוע אחד

על מספרות יותר משהרוויחו במשך חודש שלם מאפיית עוגות

בגיטו ראדום. לאחר שעברו עלינו ארבע שנות חיים בגיטו וארשה,

המרד והגירושים, וכן כמה חדשים חשוכים במחנות

המוות האיומים ביותר – אחר כל אלה השקפנו אחרת על

החיים. איש מאתנו לא התבייש עוד בשום עבודה והיינו

נכונים לעשות כל עבודה כדי להשאר בחיים. כמובן, לא

גנבנו, לא רצחנו איש ואף אחת מנשותינו לא חיפשה רווחים

קלים בין גברי ראדום, אך במסגרת העקרונות המוסריים

המקובלים עשינו ככל שיכולנו לעשות למען שמירה על פתיל

החיים. אני למשל, מילאתי מקומן של נערות יהודיות אמידות

בעבודות שונות מחוץ לגיטו. על אף פצעי, יצאתי כמעט

כל יום עם יחידת עבודה שהועסקה בחפירת כבול. הייתי

מתייצבת במקום הנערה שהיתה חייבת בעבודה ותמורת

זאת קיבלתי עשרה זלוטי ליום. היתה לגרמנים רשימה של

כל הגברים והנשים בגיטו הכשרים לעבודה וכל בוקר בדקה

משטרת הגיטו היהודית את הנוכחים ואחר הוציאה אותם

לעבודה. במרוצת הזמן הבחינו השוטרים היהודים שאני           (112)

מופיעה במקום נשים אחרות, אך עברו על כך בשתיקה.

חפירת הכבול היתה עבודה קשה וככל שיכולתי עשיתי

מלאכתי רמיה. גם בכך גילו כלפי השוטרים היהודיים יחס

אנושי. ידעו שלא מכבר הגעתי מלובלין ולכן רחמו עלי. אך

ברגע שהתקרב נאצי, המריצוני לחפור או לסדר את הלבנים

החפורות במרובעים ישרים. בדרך חזרה לגיטו הייתי מצליחה

מדי פעם לקנות מאיכרים פולניים שחלפו על פנינו, כמה

בקבוקי חלב או קצת אפונה ואת אלה הייתי מוכרת בגיטו

וצוברת רווח הגון. ברם, "ההון החוזר" העלוב שלי מנע אותי

מלעשות עסקות גדולות יותר.

אחרי שבועות אחדים הוקם סוף סוף בית הדפוס. המנהל

היה יהודי מראדום, ברנש בלתי נעים שהזהירוני עליו כי

הוא משרת בגסטאפו ועלינו להיזהר בכל מלה. המפקח על

בית הדפוס היה גרמני קשיש ושקט, שיחסו אלינו היה אנושי

יותר בהרבה מזה של המנהל היהודי. כמו בוארשה כן ביצענו

כאן בראדום עבודות שונות בשביל שלטונות הכיבוש. הדפסנו

מודעות שהכילו צוווים רשמיים ונייר אריזה לסיגריות, וכן

ייצרנו מעטפות רבות. העבודה הזאת וגם המכונות הישנות

המוכרות לנו היטב, השרו עלינו אוירה ביתית. אך בהסתכלי

במכונות הרהרתי בלי הרף בליאון מ. ובעובדי הדפוס האחרים,

שהודות להם ניצלנו ממאידאנאק. ראיתי משחק משונה של

הגורל בעובדה המעציבה שהם עצמם לא הצליחו להינצל.

בגלל העדרו של ליאון מ. נמשכה זמן כה רב התקנת המכונות

ואלו גם נתקלקלו בלי הרף.

בגיטו ראדום לא פסקו השיחות על המקרה המוזר עם

קבוצת עובדי הדפוס שלנו, שהוצאו מן המחנות והכל האמינו

כי עבודה בבית הדפוס כמוה כביטוח החיים, יהודים עשירים

בראדום הציעו איפה, סכומי כסף גדולים למנהל היהודי

של בית הדפוס שלנו תמורת קבלתם לעבודה. אבל המנהל

הערום חשש שהמפקח הנאצי לא ירשה לו להגדיל את מספר

העובדים, שכלל את קבוצתנו בת שמונים האנשים שנאספו

מן המחנות. החל איפה, לזרוק ורשאים ולקבל במקומם          (113)