ארכיון הבלוג

‏הצגת רשומות עם תוויות האניה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות האניה. הצג את כל הרשומות

23 באוקטובר 2019

את השוטר היהודי שהנאצים חיפשוהו בכל פינות הגיטו .
באמצע חודש פברואר 1943 חלה שוב הפוגה בגירושים
ויהודים חזרו ונראו ברחובות הגיטו. כן חודש המסחר עם
הצד הארי שקיבל צורה של חליפין: וילונות, כלי מיטה,
כלי מטבח ומלבושים הוחלפו בבשר, חלב, לחם וביצים.
התחלתי לחשוב על דרכים לשיפור מה של תנאי חיי. השינה
בחדר קר ועל גבי שק מלוכלך ממולא קש מרוסק, היתה
ללא נשוא. מלבד זה שרר בפברואר של 1943 קור בלתי רגיל.
יום אחד ניגשתי באמצע העבודה אל המשגיח הנאצי
שלנו וביקשתי ממנו רשות להעביר לתוך הגיטו קצת רהיטים
וכלי מיטה מן הדירות הריקות שבבית ברחוב לאשנו,
שבו נמצא בשעתו בית הדפוס שלנו.
עד לגירושים ההמוניים האחרונים שנערכו בינואר 1943,
היה רחוב לאשנו כלול בגיטו והתגוררו בו כמה רבבות
יהודים. עכשיו התרוקן הרחוב לחלוטין והוצא מן הגיטו,
באופן רשמי כבר היה שייך לצד הארי אך לא ניתנה עדיין
רשות לאוכלוסיה הפולנית לתפוס את דירות היהודים המגורשים,
כי הנאצים עוד עסקו אז בשדידת הרכוש שהניחו
היהודים אחריהם. לצורך זה ארגנו הנאצים בריגדות מיוחדות
שהלכו מבית לבית, מיינו את הדברים והעמיסום על
משאיות. אך אלה עדיין לא הגיעו אל הדירות שבבית שלנו.
הלכתי לשם עם פועלי דפוס אחדים וחיפשתי את הדרוש לי .
מראה מוזר היה לדירות הללו ורגש של מועקה תקף אותי
בהתהלכי בבתים היהודיים הריקים שהסידורים בהם העידו
על שנים ארוכות של חיים מבוססים. פה ושם ניכרה עוד ידה
החרוצה של עקרת הבית שקישטה וייפתה כל פינה. לא אחת
היתה לי ההרגשה כי הנה תצא בעלת הבית מן המטבח
ותשאלני למעשי פה... היה נדמה לי כי כל רגע אשמע
צחוקו או בכיו של ילד הקורא לאמו או לאביו. באחד
החדרים מצאתי את השולחן ערוך לסעודה. בדירה אחרת
עמד על הכיריים סיר מרק. ושוב נכנסתי לדירה שבה כיסה
אבק דק את הרהיטים ועל שולחן ליד כורסה מונח ספר פתוח,    (74)





כאילו מישהו קם באמצע הקריאה ובעוד רגע יחזור לכאן.
כך ראיתי בבהירות איך החיים נותקו ונכרתו כאן בצורה
אכזרית באמצע מהלכם. בשעון קיר גדול נעצרו המחוגים
בשעה שמונה. נדודי על פני הדירות הריקות האלו הזכירו
לי את ביתי אני, שגם הוא נראה כך בשעה שהוצאו ממנו
הורי ואחותי האניה שעקבותיהם נעלמו ואינם. הלכנו מדירה
לדירה. פה לקחנו ספה, שם תנור קטן עם צינורות כדי לחמם
את חדרנו הקר. לקחנו שמיכה, כר, סירים אחדים, צלחות
ואף ארון קטן לשים בו את הכלים. בדירה אחת מצאנו שק
פחם. הצלחנו לאסוף כל הנחוץ כדי להפוך את חדרנו הקר
לחדר מגורים חם ואנושי. היינו חייבים למהר ולהעביר את
החפצים, כי כל יום וכל שעה עלולים היו הנאצים לבוא
ולרוקן את הדירות האלה. העמסנו הכל על עגלת יד על מנת
לקחת אותה לגיטו אחרי העבודה. ברגע האחרון הגיע
מנהלנו הנאצי, כשהוא נושא בידו מיטת תינוק קטנה. הוא
שם אותה על העגלה ואמר לי בחיוך ציני: "ודאי תלדי עוד
תינוק והנה מתנתי בשבילו".
בערב, לאחר שחזרנו מהעבודה בבית הדפוס, סידרנו את
חדרנו ברחוב ניסקה ובהשוואה עם שכנינו היתה לנו דירת מותרות.
מן המזון שאספנו בדירות העזובות הכינה אחותי נינה
ארוחה טעימה.
אחותי ואני חילקנו בינינו את התפקידים. נינה עסקה
בניהול הבית ובבישול, ואני עסקתי בהברחות ובחיפוש אחרי
מזון בדירות העזובות. אחותי אהבה גם לתפור והיתה מכינה
בשביל עצמה ובשבילי שמלות ממלבושים שונים. אך היא
רעדה למראה גרמני. כל המלאכות המסוכנות עשיתי אני
ומשום כך רכשה לי נינה כבוד רב והיתה שומעת בקולי
כאילו אני הנני האחות הבכירה. אולם ברגע שנחלש הטירור
הנאצי בגיטו, חזרה נינה לשחק תפקידה של האחות הבכירה
ולא אחת הגיעו הדברים בינינו להתנגשויות קשות. לפתע
החלה נינה להזכיר לי, כי היא הקשישה ממני בארבע שנים
ועלי לציית לדברה. היתה מעמידה פנים כאילו היא לא רק       (75)

5 באוקטובר 2019


פרק חמישי

כל "הרייך השלישי" רודף אחרי

אחר הגל הראשון של גירושים המוניים נפוצו שמועות כי
הגיטו הקטן עומד להיחסל. אפשר היה לחזות זאת מראש כי
בזמן האחרון גורשו בעיקר תושבי הגיטו הקטן. רחוב כלודנה
שבו נמצאה דירתנו, נמנה אף הוא עם הגיטו הקטן ולכן
פתחתי מיד בחיפושים אחר דירה בגיטו הגדול.
עלה בידינו לשכור חדר ברחוב מילה מס' 7, בקירבת
מקום לבית הדפוס, וידידנו ארתור כהן עזר בהעברת החפצים.
ארתור עבד בתור נהג במפעל גרמני ובוקר אחד משך לכמה
שעות משאית קטנה והעביר עליה את החפצים מרח' כלודנה,
זאת היתה הפעם הראשונה מאז גירוש הורי שביקרנו
בדירה בגיטו הקטן. מצבה היה נורא: הדלת פרוצה, השמשות
מנופצות, הוילונות חסרים. מתוך הארון הפתוח הציצה
כאילו בעיניים מפוחדות הבובה הגדולה של אחותי הצעירה
האניה, שגורשה יחד עם ההורים. התמונה שנתגלתה הרעידתני.
נזכרתי איך שמרה אמא שהאניה הקטנה לא תקלקל
את הבובה הגדולה והמפוארת שקיבלה במתנה ליום הולדתה.
תפסתי את הבובה לחצתיה אל חזי ופרצתי בבכי רם. ארתור
נענע אותי ונזף בי: "זה לא הזמן לבכות! יש למהר להטעין
את הדברים".
הוצאנו איפוא, והעמסנו את מעט הכסאות שנשארו, את
הארון וגם ספה שעליה נוכל שתינו, נינה ואני, לישון. ליותר
לא היה מקום במשאית הקטנה. ובמהירות גדולה נסענו לרחוב מילה
כדי שנספיק לעשות נסיעה שניה.
בשובנו לרחוב כלודנה שרר עוד שקט מסביב. התחלתי    (43)


1 באוקטובר 2019


ההשמדה. אחר זמן כאשר נפסק המצעד מרצון למות של
אלפי יהודים רעבים, החלו החטיפות. בעלי אמצעים רכשו
להם תעודות של "יהודים מועילים", המועסקים בבתי החרושת
הגרמנים בגיטו.
אבי ומומחי דפוס אחרים קיבלו עוד בראשית יולי 1942
תעודות כאלה מידי המפקח הנאצי שהיה ממונה על כל בתי
הדפוס בגיטו. עלה ביד אבי להכניס לתוך רשימה זו של
עובדי דפוס "מועילים" את כל בני משפחתנו ואף קרובים
רחוקים יותר וידידיםשעברו לגור בבית הדפוס יחד עם בני
משפחותיהם. בדרך זו נמנינו עם הקומץ הקטן של "יהודים נבחרים"
בעלי נייר הפלא שהעניק הגנה רשמית מפני גירוש.
בכל זאת לא סמכנו על נסים ולעיתים רחוקות יצאנו לרחוב,
כי הגרמנים התרוצצו כמטורפים על פני הגיטוולעתים קרובות
למדי כאשר התקשו למלא את המכסה, חטפו גם
"יהודים מועילים" ושלחום אל ה"אמשלאג-פלאץ".
במפעלנו נמצאו כארבעים איש. ישנו על המכונות,על
ערימות הנייר ובישלנו בשביל כולם יחד בדוד גדול אחד.
בנתיים פלו הקורבנות הראשונים גם במשפחתנו. בעת
התנפלות על רחוב גאנשה חטפו הנאצים דודה שלי עם שני
ילדים ושלחום לגירוש. ימים אחדים לאחר מכן נפלה בידי
הנאצים סבתא רחל, אם אימי בתוך קבוצה של 16 קשישים
גברים ונשים, נלקחה אל בית הקברות ברחוב גאנשה שם
נאלצו לחפור לעצמם קבר אחים ואחר כך נורו.
המאורעות הטראגיים במשפחתנו, במיוחד מותה המזעזע
של סבתא, היתה להם השפעה מזעזעת על אמי. לכך נוספו
תנאי החיים האיומים במרתף בית הדפוס שעוד החמירו מיום
ליום. אמא לא יכלה לישון בלילה והיתה קרובה להתמוטטות-
עצבים. משאלתה היחידה היתה לישון לפחות לילה אחד
במיטה ועל אף הסכנה האורבת, החליטה אמא ללכת לדירתנו
ברחוב כלודנה, פשוט כדי לתת תמונה לעפעפיה.
ב-27 ביולי (1942) אחר הצהריים שרר שקט בגיטו ואמי שלחה
אותי יחד עם אחותי הבכירה נינה לרחוב כלודנה כדי שנכבד   (34)



את הדירה ונכין איזה תבשיל. אחותי הצעירה האניה השתוקקה
ללכת אתנו, אך אמא לא רצתה להיפרד ממנה אף לרגע.
הלכנו איפוא, בשתיים והאניה עמדה לבוא אחר כך עם
ההורים.
את דירתנו ברחוב כלודנה מצאתי במצב טוב וד"ר מארק הלפרין
עם אשתו האנקה עוד התגוררו בחדרם. ניקינו את
הבית, בישלנו אוכל והכינונו אמבטיה לאמאץ חלפו שעות
אחדות וההורים לא באו. אך לא חרדנו. היינו בטוחים כי
יבואו לפני השעה 9 היא שעת העוצר.
כאשר הראה השעון את השעה 9 ועדיין ההורים לא הופיעו,
החילונו לחרוד. ניסינו לנחם את עצמנו כי משהו ודאי קרה
ברחובות והם החליטו ללון בבית הדפוס. בכל זאת, כאשר
רק האיר היום, רצנו כל עוד רוח באפנו לרחוב גאנשה.
לתדהמתנו מצאנו את בית הדפוס סגור על מנעול ובריח.
דפקנו באגרופינו על הדלת ואחר שעה ארוכה שמענו קולה
החלש והרועד של סבתא, אם אבי. בעזרת שכנים פרצנו את
הדלת וסבתא סיפרה לנו כי יום קודם לכן, לא יותר מחצי שעה
לאחר שאני ונינה  יצאנו לרחוב כלודנה, נכנסו גרמנים
מזויינים לבית הדפוס וציוו על כל הנוכחים לצאת לחצר.
אלה שהיו בלי תעודות הסתתרו בפנים, אבל אבי הרגיש את
עצמו בטוח וציווה על כל בעלי התעודות לעמוד בשורה
ולהראות את תעודותיהם. סבתא שכבר ידעה את יחסם של
הגרמנים לאנשים זקנים, התחבאה בין המכונות. תחילה
התחבאה גם אחותי הצעירה האניה, אלא אבא נכנס והוציאה
מן המחבוא.
נינה ואני החלטנו לרוץ אל ה"אומשלאג-פלאץ" כדי לבקש
את הגרמנים שישלחונו יחד עם הורינו ואחותנו הקטנה. חשנו
שעלינו להיות יחד אתם. ברם עדין לא ידענו אז שהגרמנים
מגרשים רק את אלה הרוצים להישאר ואילו את אלה המתחננים
להישלח – אינם שולחים.
כך קרה גם איתנו.בעיניים דומעות התחננו אצל המשגיח
על ה"אומשלאג-פלאץ" שישלח אותנו עם המשלוח הגדול   (35)

17 בספטמבר 2019
















פרק ראשון

בית משפחתנו היה לחרבה

הייתי האחרונה להגיע הביתה. בבית הורי היתה השמחה
גדולה להיותנו שוב כולנו יחד, אך השמחה היתה מהולה בפחד
מפני השואה המתקרבת.
ימים אחדים לפני-כן עוד היינו פזורים בנאות-קיץ שונים
במדינה. אימי נפשה בקריניצי, עיר המרפא הנהדרת בהרי
הקרפטים. אחותי הבכירה, נינה, בילתה חופשתה בקאזמיר,
העיירה ההסטורית על גדות הויסלה, אחותי הצעירה האניה
נשלחה לקיטנה ביערות האורן של שוידר, הקרובה לוארשה.
ואני נמצאתי בקייטנת בית-הספר שמקומה היה בהרים
 שמסביב לראבקה. רק אבי נשאר בוארשה. כולו שקוע במפעלו –
בית – דפוס גדול וחדש – שהכניס רווחים נאים.
המלחמה הפתיעה איפוא את משפחתנו כשהיא פזורה על
פני הארץ כולה ועברו ימים אחדים עד שהצלחנו כולנו לחזור
לוארשה. רכבות הנוסעים הרגילות לא הובילו אז אלא צבא
ולא נעצרו כלל בתחנות שבהן חיכו בחרדה המוני אדם, בינהם
מאות ילדים מקייטנות הקיץ לאפשרות לשוב לבתיהם.
יחד עם שאר ילדי הקייטנה שלי עמדתי לילה שלם בפרוזדור
של קרון צפוף נוסעים. נאלצנו פעמים אחדות להחליף את
הרכבת, אך אני לא הרגשתי כל עייפות מן הנסיעה הקשה.
בעיני ובעיני חברותי היתה זאת חויה עוצרת-נשימה. בגילי
הצעיר – זה אך מלאו לי 12 שנה – לא היתה בי כל תחושה
של האסון המרחף מעל ראשינו ולא הבינותי מדוע האנשים
המבוגרים שמסביבי מדוכאים כל כך. רק כאשר נעצרה הרכבת
בשעה מאוחרת אחר – הצהרים בתחנה בוארשה ואבי תפסני

                                  9

16 בספטמבר 2019



















לעולם לא אוכל להניח פרחים על קברות הורי
לציין בטבלת שיש את כברת האדמה בה מצאו
מנוחתם...
איך אמצא מלים להסביר לילדי מדוע לאחרים
יש סבים וסבתות, והם את שלהם מעולם לא ידעו?..
כמה שונים ועשירים  היו החיים, אילו היו איתי
אחיותי, וגם הן כמוני, היו רואות ילדיהן גדלים...
לכן כותבת אני ספר זה. זכרונות - זה הכל מה
שנשאר לי ולרבים, רבים כמוני מבני משפחותינו.


                                     לזכרם - נצח של הורי האהובים 
                                     אסתר רייף - בידרמן וחיים בידרמן
                                     ושל אחיותי היקרות,
                                     נינה והאניה.