את השוטר היהודי שהנאצים חיפשוהו בכל פינות הגיטו .
באמצע חודש פברואר 1943 חלה שוב הפוגה בגירושים
ויהודים חזרו ונראו ברחובות הגיטו. כן חודש המסחר עם
הצד הארי שקיבל צורה של חליפין: וילונות, כלי מיטה,
כלי מטבח ומלבושים הוחלפו בבשר, חלב, לחם וביצים.
התחלתי לחשוב על דרכים לשיפור מה של תנאי חיי. השינה
בחדר קר ועל גבי שק מלוכלך ממולא קש מרוסק, היתה
ללא נשוא. מלבד זה שרר בפברואר של 1943 קור
בלתי רגיל.
יום אחד ניגשתי באמצע העבודה אל המשגיח הנאצי
שלנו וביקשתי ממנו רשות להעביר לתוך הגיטו קצת רהיטים
וכלי מיטה מן הדירות הריקות שבבית ברחוב לאשנו,
שבו נמצא בשעתו בית הדפוס שלנו.
עד לגירושים ההמוניים האחרונים שנערכו בינואר 1943,
היה רחוב לאשנו כלול בגיטו והתגוררו בו כמה רבבות
יהודים. עכשיו התרוקן הרחוב לחלוטין והוצא מן הגיטו,
באופן רשמי כבר היה שייך לצד הארי אך לא ניתנה עדיין
רשות לאוכלוסיה הפולנית לתפוס את דירות היהודים המגורשים,
כי הנאצים עוד עסקו אז בשדידת הרכוש שהניחו
היהודים אחריהם. לצורך זה ארגנו הנאצים בריגדות מיוחדות
שהלכו מבית לבית, מיינו את הדברים והעמיסום על
משאיות. אך אלה עדיין לא הגיעו אל הדירות שבבית שלנו.
הלכתי לשם עם פועלי דפוס אחדים וחיפשתי את הדרוש לי .
מראה מוזר היה לדירות הללו ורגש של מועקה תקף אותי
בהתהלכי בבתים היהודיים הריקים שהסידורים בהם העידו
על שנים ארוכות של חיים מבוססים. פה ושם ניכרה עוד ידה
החרוצה של עקרת הבית שקישטה וייפתה כל פינה. לא אחת
היתה לי ההרגשה כי הנה תצא בעלת הבית מן המטבח
ותשאלני למעשי פה... היה נדמה לי כי כל רגע אשמע
צחוקו או בכיו של ילד הקורא לאמו או לאביו. באחד
החדרים מצאתי את השולחן ערוך לסעודה. בדירה אחרת
עמד על הכיריים סיר מרק. ושוב נכנסתי לדירה שבה כיסה
אבק דק את הרהיטים ועל שולחן ליד כורסה מונח ספר פתוח, (74)
כאילו מישהו קם באמצע הקריאה ובעוד רגע יחזור לכאן.
כך ראיתי בבהירות איך החיים נותקו ונכרתו כאן בצורה
אכזרית באמצע מהלכם. בשעון קיר גדול נעצרו המחוגים
בשעה שמונה. נדודי על פני הדירות הריקות האלו הזכירו
לי את ביתי אני, שגם הוא נראה כך בשעה שהוצאו ממנו
הורי ואחותי האניה שעקבותיהם נעלמו ואינם. הלכנו מדירה
לדירה. פה לקחנו ספה, שם תנור קטן עם צינורות כדי לחמם
את חדרנו הקר. לקחנו שמיכה, כר, סירים אחדים, צלחות
ואף ארון קטן לשים בו את הכלים. בדירה אחת מצאנו שק
פחם. הצלחנו לאסוף כל הנחוץ כדי להפוך את חדרנו הקר
לחדר מגורים חם ואנושי. היינו חייבים למהר ולהעביר את
החפצים, כי כל יום וכל שעה עלולים היו הנאצים לבוא
ולרוקן את הדירות האלה. העמסנו הכל על עגלת יד על מנת
לקחת אותה לגיטו אחרי העבודה. ברגע האחרון הגיע
מנהלנו הנאצי, כשהוא נושא בידו מיטת תינוק קטנה. הוא
שם אותה על העגלה ואמר לי בחיוך ציני: "ודאי תלדי עוד
תינוק והנה מתנתי בשבילו".
בערב, לאחר שחזרנו מהעבודה בבית הדפוס, סידרנו את
חדרנו ברחוב ניסקה ובהשוואה עם שכנינו היתה לנו דירת
מותרות.
מן המזון שאספנו בדירות העזובות הכינה אחותי נינה
ארוחה טעימה.
אחותי ואני חילקנו בינינו את התפקידים. נינה עסקה
בניהול הבית ובבישול, ואני עסקתי בהברחות ובחיפוש אחרי
מזון בדירות העזובות. אחותי אהבה גם לתפור והיתה מכינה
בשביל עצמה ובשבילי שמלות ממלבושים שונים. אך היא
רעדה למראה גרמני. כל המלאכות המסוכנות עשיתי אני
ומשום כך רכשה לי נינה כבוד רב והיתה שומעת בקולי
כאילו אני הנני האחות הבכירה. אולם ברגע שנחלש הטירור
הנאצי בגיטו, חזרה נינה לשחק תפקידה של האחות הבכירה
ולא אחת הגיעו הדברים בינינו להתנגשויות קשות. לפתע
החלה נינה להזכיר לי, כי היא הקשישה ממני בארבע שנים
ועלי לציית לדברה. היתה מעמידה פנים כאילו היא לא רק (75)
