נתמלאתי תשוקה מוזרה לטבול בשלג את פני המלוהטים,

ובעיקר את שפתי הצרובות, ולרוות את צמאוני .

בשעות הצהריים נעצרה לפתע הרכבת. הגרמנים לא הרשו

לנו לצאת מן הקרונות אך רבים ניצלו את העצירה כדי

לקנות מן האוקראינים תמורת טבעות יהלומים ושעוני זהב

קצת שלג שנאסף מן האדמה לשבור צמאונם. גם בקרון שלנו

נדחק גבר קשיש אל האשנב, השליך שעון וביקש מן השומר

האוקראיני להגיש לו קצת שלג. האוקראיני הכניס את השעון

לכיסו, הרים על קצה קנה רובהו קצת שלג ובהגישו אותו

אל פיו של היהודי הזקן, לחץ על ההדק וירה ישר לתוך

גרונו של היהודי. עוד בטרם הוציא האומלל את נשמתו, כבר

נפלו קורבנות דומים בקרונות אחרים. ההמצאה הרצחנית של

האוקראיני ליד קרוננו חוקתה מיד על ידי שומרים אוקראינים אחרים.

לעת ערב נעצרה הרכבת בתחנה ללא שם. דלתות הקרונות

נפתחו ונצטווינו לצאת. אלה שכוחם עוד אתם, קפצו החוצה.

האחרים הוצאו על ידי קרוביהם וידידיהם. שמחנו מאד

בהיוודע לנו כי הגענו לתחנה המוליכה למחנה עבודה.

בתחנה היתה תנועה גדולה. ראינו גברים ונשים רבים

לבושים כראוי, מספרים תפורים על חזיותיהם. על מגרש

מגודר, בעברה השני של התחנה, עמדו בניינים רבים, מוסכי אוירונים

ענקיים, ומתוכם נשמע זמזומן של מכונות תפירה.

האנשים במחנה התנועעו במהירות והעמידו פנים שאינם

רואים אותנו. חיילים גרמנים מזויינים הכניסו אותנו לתוך

צריף גדול והעמידונו בשורה לשם חלוקת מנת מרק. לאחר

שהסתלקו השומרים הוקפנו על ידי העובדים-העבדים של

המחנה. אחד מהם, שבוי מלחמה רוסי, גילה לי כי נמצאים

אנו במאידאנאק, ליד לובלין. כפי שנמסר לי, כבר קיים

המחנה הלובליני שנים אחדות ויש בו מחלקות שונות. המחלקה

ק.ל. לובלין  (מחנה ריכוז לובלין) היתה בעצם בית חרושת

למוות. לכאן שלחו את שבויי המלחמה החלשים והחולים. פה

היו תאי גאז וכבשן.               (86)

במחנה זה היתה גם מחלקה מיוחדת של שבויי מלחמה

רוסיים שהיטיבו לדעת יותר מאחרים איך להסתדר בתנאי

המחנה, כי הם נמצאו כאן מראשית ההתקפה הגרמנית על

רוסיה הסוואטית. היו להם כאן אוקראינים משוחדים שסיפקו

להם אוכל ואף עזרו להם לקיים קשרים עם עולם החוץ.

מאידאנאק, שמקומה בפרבר של לובלין, היו בה שתי

מחלקות – מקום נפרד לגברים ומקום נפרד לנשים. בהעיפי

מבט ראשון על השטחים המגודרים עם אלפי האנשים שבתוכם,

נתעוררה בי פתאום התקוה, שנגוזה מכבר, שמא חיים עוד

גם הורי. חשבתי שאולי הצליחו הורי להיחלץ מטרבלינקה

ונמצאים עתה במחנה עבודה דומה לזה של מאידאנאק. ואולי

אפגוש עוד את אמי בעצם המקום הזה כאן? אך שבוי המלחמה

הסוואטי, שראשון פתח בשיחה אתי, הרס חיש מהר

את תקוותי, בהבהירו לי כי אנשים קשישים וילדים אינם

בנמצא כאן.

בלילות הראשון והשני ניתן לנו להתנועע על פני שדה

שבויי המלחמה. עמדו שם כמה צריפים ארוכים וצרים ובהם

משכבים בחמש קומות, זו על גבי זו. משכבים אלה

הספיקו רק לחלק קטן מן המשלוח שלנו, מה עוד שרובם

נתפסו לפני בואנו לכאן. אך איש לא התאונן ואף הופתענו

ממה שמצאנו פה. שבויי המלחמה הצטופפו בצד אחד של

הצריף ואנו השתדלנו למצוא איזה מקום להניח עליו את

הראש ולנוח קצת. שכבנו על המשכבים ומתחתיהם, על הרצפה

וגם על האדמה ליד הצריפים.

ביום השני אספו הגרמנים את כל הגברים שבמשלוחנו

והוליכום אי שם. הנשים נצטוו לשבת על האדמה ונשאלנו

אחת אחת למקצוענו. הנשים מבית הדפוס שלנו התרכזו יחד

והתייעצו מה לענות, כי אף אחת מאתנו לא ידעה בעצם

את מקצוע הדפוס. גם לא ידענו אם יש כאן בכלל בית דפוס

ואם יש צורך בעובדי דפוס. רצינו להודיע כולנו על מקצוע

אחד כדי להשאר יחד, אך לכל אחת היתה דעה אחרת על

התשובה הרצויה. אשה אחת מקבוצתנו החליטה לומר את      (87)

שעמד על הפסים מוכן ליציאה. אע"פ שלא היינו בטוחים

אם נמצאים הורינו בקרונות אלה. אבל הגרמנים גרשו אותנו

מן המקום. השוטרים היהודים, שראו אותנו עומדות ומתח-

ננות להישלח, יעצו לנו בלחש כי מוטב שנלך הביתה, מאחר

שהורינו  שולחו עוד בלילה הקודם וממילא לא נמצאים עוד.

חזרנו אל בית הדפוס והתחלנו לרקום תוכניות איך בכל

זאת להציל את ההורים ואת אחותנו. כסף היה לנו למדי.

בקופת המפעל נמצא הרבה כסף וכן ידענו את המקום שבו

החביא אבא דברי ערך. החלטנו, איפוא, לבקש את עזרתם

של כהן והלר הידועים לשימצה, שבאמצעותם ביצעו הנאצים

את כל עיסקות הכסף שלהם בגיטו. באופן רישמי היו כהן

והלר בעלי הזכיון על הטראם בגיטו, שהונע על ידי סוסים,

לאמיתו של דבר היו סוכני גיסטאפו פשוטים.

לא בקלות עלה בידי לראות את הברנשים האלה, אך לא

הרפיתי ובסוף הוכנסתי למשרדו של כהן שמדדני בעיניו

מלמעלה למטה ובחפזון שאלני מה מבוקשי. לא התרגשתי

ובלשון יבשה ובסגנון עסקי שאלתיו אם יהיה מוכן להחזיר

לוארשה את הורי ואחותי, וכמה יעלה הדבר.

הדיבור הפסקני שבו הבעתי את הצעתי הנועזת, העלה

חיוך על פניו הקרים והקפואים. הוא רשם את שמות הורי

ואחותי ואמר לי לבוא בעוד יום לקבל תשובה.

אותו ערב בא שוטר יהודי אל בית הדפוס והביא לנו פתק

שמסר לו אבי בערב הקודם, בעת שכבר נמצא בקרון הסגור

רגעים אחדים לפני צאת המשלוח, אף-על-פי שאבי ביקש

ממנו למסור מיד את הפתק, עשה זאת השוטר באיחור של

יום שלם. על פיסת הנייר כתב אבא בעפרון אדום: "הננו

בקרון משא מס' 26,3780 ".

אחותי הותקפה בהיסטריה והחלה לתלוש שערות ראשה.

אבל הפתק עודד אותה. מספר הקרון היה בעיני הסימן הממשי

הראשון, העשוי לשמש נקודת מוצאלפתיחת החיפושים.

בעזרת ידידים בצד הארי התחקינו על עובד רכבת פולני

אשר בליל ה  27ביולי 1942 ליווה את רכבת המשלוח שבה     (36)

נמצא הקרון מס' 26,378. חלפו ימים אחדים וידידינו הודיעו

לנו כי גילו את עובד הרכבת ובמחיר 2000 זלוטיקיבלו

ממנו את האינפורמציה שהרכבת הזאת הוסעה לטרבלינקה

ליד מאלקיני, המקום שאליו כוונו כל המשלוחים מגיטו וארשה.

כל שעובד הרכבת יכול לספר, היה כי ראה שטח עצום,

מוקף גדר תייל וכי כל נוסעי הרכבת נדחפו לעבר השטח המגודר.

זאת הפעם הראשונה ששמעתי על קיומה של טרבלינקה.

זה זמן שהתהלכו שמועות בוארשה שהגרמנים מייצרים

סבון מן היהודים המגורשים. בתחילה נתקבלו השמועות האלה

כהמצאה של איזה דמיון חולני. לא האמנו כי אפילו הרוצחים

הנאציים יהיו מסוגלים למעשה כזה. בכל זאת חדר הענין

הזה לתוך שפת הגיטו ולמראה אדם אוהב עצמו שהפריז

בדאגה לנוחיותו, היו אומרים: "אל תחרד כל כך לעורך,

בין כך ובין כך יעשו ממך סבון". ולאנשים שהפכו עולמות

כדי להגדיל את מלאי המזון שלהם, היו אומרים "אל תזלול

כל כך הרבה, יהיה לגרמנים קצת פחות סבון".

אך איש לא שיער כי ההלצות האיומות האלה הן מציאות

טראגית וכי במחנה המוות טרבלינקה עסקו הנאצים למעשה

בייצור סבון ממאות אלפי יהודים שהובאו לשם מגיטו וארשה

ומגיטאות אחרים בפולין.

אולם אני עוד לא התייאשתי מן התקוה להציל את הורי,

עם הידיעות שקיבלתי הלכתי אל כהן את הלר. בשמעם

שהורי הוגלו לטרבלינקה, אמר הלר בקול מיואש "איש לא

חזר עדין חי מטרבלינקה". בכל זאת הביע כהן נכונות להציל

את הורי. בו במקום המציא תכנית משונה. הוא הציע שימסר

לגאסטפו בוארשה שהורי היו מעורבים בקשר מחתרתי

בגיטו ואם יוחזרו מטרבלינקה, אפשר יהיה בעזרתם לגלות

את הקשר, "ברגע שיהיו בוארשה" – אמר – "כבר נצילם".

תמורת ביצוע תכניתו דרש כהן 60.000 זלוטי. שליש הסכום

הזה היינו חייבים לשלם מיד. שליש שני – בעת שההורים      (37)