"אחד בעד הכל והכל בעד אחד" ותמיד הענישו את קבוצתנו

כולה על עבירה קלה של אחת מאיתנו.

בעברנו לפנות בוקר על פני המשמר הנאצי בשער המחנה

היו צועקים אלינו: ,ראש למעלה! לשיר!" אך תמיד נמצאה

בינינו אשה אחת שלא הזדרזה דיה בזקיפת הראש או לא

הרימה קולה די הצורך בשירת הפזמונים הגרמנים. אבל

האמת היא כי במאלהוף לא הרבו להכותנו. חיינו במחנה זה

ליד ברלין, דמו לגן עדן בהשוואה למאידאנאק או לאושויץ

מדי פעם בפעם הורידה המשגיחה את מגלבה על ראשו של

מישהו, או שלחה את מגפה באחוריו. אך לרוב נענשנו

בעמידה ממושכת בכפור.

כל אימת ש"זקנת המחנה" הענישה אותנו בעמידה בחוץ,

היתה קוראת לחייל, אחד מעוזריה, ומצווה עליו לשמור

עלינו. היא עצמה היתה נשארת גם כן בחוץ ופותחת בעגבים

על החייל. בתחילה שעשע אותנו הדבר, אך כאשר חדר הקור

לעצמותינו, לא הקדשנו עוד תשומת לב ל"פלירט" המתנהל לעינינו.

"זקנת המחנה" שלנו היתה בדרגת סגן. היתה כבת חמישים

וגם החייל שעליו עגבה, לא היה בהרבה צעיר ממנה. בזמן

ההוא בשלהי המלחמה, שרר בגרמניה מחסור רב בגברים

החייל ששמר עלינו, יכול בלי כל קושי לבחור לעצמו מבין

המשגיחות את הצעירות והיפות ביותר – וכן גם עשה

תכופות. משום כך לא הקדיש תשומת לב רבה לתחנוניה של

ה"זקנה". ברם, אנו איחלנו לה מקרב לב הצלחה בעגביה

למען תשכח קצת אותנו...                                                 (174)

פרק תשעה עשר

ימי אביב נושאי תקוה

אביב 1945 בא פתאום, באופן בלתי צפוי, כאילו

יד נעלמת קרעה את שמי החורף המעוננים וגילתה את השמש

הבהירה. יחד עם הפקעים הירוקים הראשונים על עצי היער,

הגיע לאזנינו הד רחוק מרעמי ההתפוצצויות של פצצות

אוירונים. לא ידענו אל נכון היכן נופלות הפצצות ואם באות

הן ממטוסים סוואטים או אמריקאים. אך שיערנו כי אלה הם

מטוסים של בעלות הברית המפציצים את ברלין השכנה.

עד אז היה עוד נוסח ההודעות הרשמיות הגרמניות אופטימי

ביותר והמשגיחות שלנו הוסיפו לטעון כי צבאות בעלות

הברית נוחלים מפלות קשות. עתה נתבלבלה פתאום דעתן

של המשגיחות ובטחונן בנצחונו של היטלר החל להתערער.

כל אימת שנשמעה אזעקת הצופרים המבשרת התקרבותם

של מפציצי האויב, פרצה בהלה גדולה בקרב המשגיחות ,

חיילי ה"ואהרמכט" ואף הקצינים הגבוהים שבבית החרושת

שלנו , והם רצו לתפוס מחסה באחד המקלטים התת קרקעיים

בעזבם אותנו לגמרי לנפשנו. ברגעים כאלה היינו יוצאות מן

הבונקר ונושאות עינינו לשמים בתקוה לראות את האוירונים

ולגלות את זהותם. אך היער הסמיך וצמרות העצים שכבר

כוסו עלוה הסתירו מעינינו לחלוטין את השמים. אכן היער

שימש הסוואה טובה לבונקרים, לסדנאות ולמחסנים התת

קרקעיים של בית החרושת לאבק שריפה שמעליהם טסו

מפציצי בעלות הברית.

עם תום האזעקה היו הגרמנים יוצאים ממחבואיהם חיוורים

ומזועזעים ואף נכונים לפתוח בשיחה אתנו – דבר שלא             (175)