ברגע שהתאחדו שני המחנות לא יכולתי עוד להמשיך

במסחר במזון, כי לעובדי הדפוס ולאחרים במחנה היו מקורות

טובים יותר לקניית מזון ובמחירים זולים יותר. אדאק הציע

לי איפוא, כי תחת להבריח מזון, שבו לא יכולתי עוד

"להתחרות", אשתדל להשיג מידידי הפולנים כמה בקבוקי

יי"ש והוא יפתח מסבאה במחנה. ההמצאה הנועזת הזאת של

אדאק נראתה לי בלתי ריאלית, אבל הוא לא הרפה מן הענין

ותוך ימים אחדים הביאו לי ידידי הפולנים שני בקבוקי יי"ש

שהסתרתי מתחת למעילי. אדאק השיג איך שהוא קרש וכוסיות

אחדות, הכין כריכים קטנים לקינוח ובפינה בצריף, ליד

משכבו, אילתר כעין מזנון בשם המשונה "תחת זנב הסוס".

עוד לפני שהשגתי את המשקה, חיפש אדאק שם מתאים

למפעלו וכל השמות שהעלה הוא עצמו או הצעתי אני, לא

נתקבלו על דעתו. פעם אחת בלכתו עם קבוצתו לעבודה

בבית הדפוס, הבחין בשדה קווצת שערות של סוס – וזו

נתנה לו את ההשראה... הוא קלע צמה משערות הסוס ותלה

אותה יחד עם שלט "באר תחת זנב הסוס", ליד משכבו בצריף.

את הקרש עטף בנייר עיתון, העמיד את הכוסיות, סידר את

הכריכים – והעסק פרח. כל אימת שהמפקחים הנאצים

התקרבו אל הצריף, כיסה אדאק את הבאר בשמיכה. לעומת

זאת כאשר הגיעו שוטרים יהודים, כיבדם ב"לחיים" בכוסיות

הגדולות ביותר.

כך פעל העסק על הצד הטוב ביותר משך שבועות אחדים

ואיש לא השתכר חלילה. אך רבים מיושבי המחנה היו להם

בזכות כוסית היי"ש רגעים של רוממות רוח, ואנשי קבוצתנו

הקטנה – אדאק ש. ולאדאק ציפל, אחותי ואני – יכולנו

בדרך זו לשפר את מזוננו.

*  *  *

מזמן לזמן ברח מישהו מן המחנה על מנת להסתתר בצד הארי.

על אף השמירה המעולה שהוטלה עלינו, היתה בכל

זאת בשעת העבודה בבתי המלאכה השונים אפשרות לברוח.

אבל הבריחה מן המחנה עצמו היתה בלתי אפשרית. משום               (132)

כך היו הכל מופתעים כאשר נעלמה פתאום לילה אחד מצריפנו

נערה יהודיה צעירה, חנה פישמן. הנאצים חיפשוה במחנה

כולו, מנו וחזרו ומנו את קבוצת הנשים שלנו ובשום אופן

לא יכלו להבין כיצד הצליחה חנה פישמן לברוח בלילה.

זמן קצר אחרי זה נעלם בליל חושך תעשיין העורות היהודי

העשיר בנימין רוזנבלט. הפעם ניצבו הנאצים ממש על ראשם

ונברו בכל פינה. הם אפילו חיפשו בעזרת מקלות ארוכים,

בבית השימוש, כי בהיותם בטוחים שאי אפשר לברוח מן

המחנה, חשבו הנאצים שאולי נפל לבית השימוש.

חידת היעלמם של חנה פישמן ובנימין רוזנבלט גברה עוד

כאשר דברים שונים במיוחד דברי מזון החלו להיעלם במחנה

באופן מסתורי. עובדי הדפוס נהגו לפני היציאה למיפקד לשים

את המזון המוברח שלהם על האצטבאות אך בשובם אל

הצריף, לא מצאו עוד את חבילות המזון. זאת היתה חידה

סתומה, כי אל הספירה במיפקד היו חייבים כל יושבי המחנה

להתייצב – חולים כבריאים, בעלי עבודה קבועה כמו בעלי

עבודה זמנית. כולם בלי יוצא מן הכלל היו חייבים לצאת

למיפקד ובכל זאת נעלמו דברים בלי הפסק. נמצאו אנשים

בעלי אמונות הבל, שטענו בכל הרצינות כי שדים חדרו למחנה.

חידת ה"שדים הרעבים" נמשכה שבועות אחדים – עד

שהתנפצה. בוקר אחד נכנסה למחנה משאית גדולה עמוסה

צינורות ביוב כבדים. בשעה שהחלו לפרוק את הצינורות,

הבחינו שהאדמה מתחת למשאית שוקעת. הנאצים הבינו

מיד, שגילו בונקר תת קרקעי. מיד הזעיקו אזעקה גדולה

כאילו גילו מבצר נורא. הביאו כלבי משטרה, קבוצה גדולה

של  פועלים מצויידים באתים וחיילים מזויינים שנצטוו לשמור

על כל יושבי המחנה.

תוך שעות אחדות נתגלה הבונקר ובו נמצאו חנה פישמן

שלושת אחיה ובנימין רוזנבלט, שאותו חיפשו הנאצים בחריצות

מיוחדת. חנה פישמן היתה נערה נפלאה, מכובדת על כל

אנשי המחנה. היתה גבוהה ומוצקה, ובעלת אופי חזק ביותר.            (133)