על האפשרות שהגרמנים יגלו שחיים אנו. בכל זאת, עם

רדת הלילה חיכינו שלושתנו לבוא הקברן. לבשנו סמרטוטים

ואת הידיים והפנים מרחנו באבקה צהובה שהלה נתן לנו .

החלטנו שראשונה תיסע רישה, אחרי שעה  - נינה ואחרונה – אני.

אפילו התלוצצנו על הנסיעה הצפויה לנו ונזכרנו

בנערים, אשר בחדשי הגיטו הראשונים, כאשר מאות אנשים

מתו ברעב ובמחללות, נהגו ללבוש בגדים שחורים ולחבוש

צילינדרים, בשחקם תפקיד של אנשי פינקארט ובשירם שירי בעתה

על "המתים שהם האנשים המאושרים, כי אותם מובילים

בכירכרות יפות, בעוד החיים הולכים ברגל"... אך הלצותי

על המוות השפיעו אך במעט על אחותי הבכירה שרעדה

למחשבה על מסע הזוועה הצפוי לה.

כחצי שעה לפני חצות הלילה הגיע הקברן והודיע כי ויתר

על הענין כולו מאחר שהנאצים החלו לבדוק בקפדנות את

עגלות המתים ופשוט תקעו פגיון בכל גופה. לשאלתי אם מצאו

אנשים חיים, השיב בחיוב. הדבר קרה עם חבר שלו שהוביל

שני מתים וזוג צעיר. ברגע שפתחו הגרמנים את העגלה, נשם

אחד עמוק או נרעד. הזוג והקברן הומתו במקום. ההצלה בעזרת

הקברן ירדה איפוא מהפרק, אבל אני נשמתי לרווחה על

שאינני צריכה לערוך את המסע בחברת מתים.

למחרת חידשו הגרמנים את חיפושיהם העקשנים בסביבת

מחבואנו. אך הם נעלמו אחר הצהריים והשתרר שקט. לפתע

קלטו אזנינו קולה של הדודה לולה, אמה של רישה, שקראה

בלי הרף בשם בתה. מופתעות חשנו שלושתנו החוצה וראינו

את הדודה מתרוצצת מיואשת סביב הבית ותרה אחר הכניסה

למחבואנו. סיפרה כי לאחר שנכשלה התכנית עם הקברן, החליטה

לנסות לבדה להציל את ילדתה. היא שיחדה בשעון זהב

את החייל הגרמני ששמר ליד בית החרושת שלהם ברחוב

נובוליפקי. הגרמני הסכים כי אם תחזור עם הילדה תוך חצי

שעה יכניס את שתיהן לבית החרושת. הדודה רצה איפוא,

בכל כוחותיה לרחוב מילה ועשתה עיסקה דומה עם החייל

הנאצי שעמד ליד השער השני. גם לו נתנה שעון זהב תמורת   (62)

רשות להוציא את הילדה. אך החייל השני הזהיר אותה כי אם

תתעכב יותר מחמש דקות לא יתן לה לצאת. כשהיא נושמת

בכבדות, תפסה את הילדה ורצה חזרה במשכה אחריה את

רישה המבוהלת. בלב הולם עקבתי אחר המתרחש, איך הנאצי

שעמד ליד שער הרחוב הסגור, נתן לה לעבור בלי אומר ודברים.

לעיני התרחש נס.

שבנו אל הבונקר חרדים שמא ביקורה של הדודה יעזור

לגרמנים לגלות מחבואנו. לחשש הזה לא היה יסוד. הגרמנים

ידעו גם ידעו כי בכל בית ברחוב מילה מצויים בונקרים.

היה זה ענין של חשבון פשוט, כי לפני זמן הכניסו הנאצים

לרחובות מילה וניסקה כמה אלפי יהודים מרחובות הגיטו

המחוסלים והוציאו מהם פחות מחצי.

למחרת היה שוב יום קשה. הנאצים חידשו את הצייד סביב

 הבונקר שלנו וכל רגע נדמה לנו כי הנה נתגלינו. כל היום

התווכחתי עם אחותי אם לא מוטב להתמסר לנאצים תחת

להתענות כך. מלאי המזון הלך וכלה. נשארו לנו קצת גריסי

שעורה שמהם בישלנו בלילה, בחושך בשביל יום המחרת.

המחבוא היה מלא זקנים וילדים וכמעט לא היתה אפשרות

לנשום. לא ראיתי עוד טעם במחבואים אלה והחלטתי להיוועץ

על כך במוניאק ובאמו. שעדיין התגוררו באותו רחוב מולנו

ולרשותם מחבוא טוב. אך ירדה חשיכה, עברנו אל ביתם אבל

נאלצנו לחכות יותר משעתיים עד שיצאו מן הבונקר שלהם,

כי ברגע בו נכנסו לביתם, החלו בקצה השני של הרחוב יריות

צפופות שלא פסקו במשך זמן רב. רק לאחר שחזר והשתרר

שקט, יצאו מוניאק ואמו מן המחבוא שאנו ניסינו לחינם

לגלותו. עלינו לחדרם בקומה הרביעית ומן הגזוזטרה ראינו מה אירע.

בקצה השני של הרחוב גילו הגרמנים בונקר, הוציאו ממנו

קבוצה גדולה של אנשים וכל אימת שמישהו מהאנשים עשה

תנועה כלשהי – ירו בו. כרגיל נהגו הגרמנים להפסיק את

ה"אקציות" בתוך ה"דוד" (כך כונו שני הרחובות המבודדים,

מילה וניסקה) עם רדת החשיכה. כי פחדו מפני התקפות של    (63)