נתמלאתי תשוקה מוזרה לטבול בשלג את פני המלוהטים,

ובעיקר את שפתי הצרובות, ולרוות את צמאוני .

בשעות הצהריים נעצרה לפתע הרכבת. הגרמנים לא הרשו

לנו לצאת מן הקרונות אך רבים ניצלו את העצירה כדי

לקנות מן האוקראינים תמורת טבעות יהלומים ושעוני זהב

קצת שלג שנאסף מן האדמה לשבור צמאונם. גם בקרון שלנו

נדחק גבר קשיש אל האשנב, השליך שעון וביקש מן השומר

האוקראיני להגיש לו קצת שלג. האוקראיני הכניס את השעון

לכיסו, הרים על קצה קנה רובהו קצת שלג ובהגישו אותו

אל פיו של היהודי הזקן, לחץ על ההדק וירה ישר לתוך

גרונו של היהודי. עוד בטרם הוציא האומלל את נשמתו, כבר

נפלו קורבנות דומים בקרונות אחרים. ההמצאה הרצחנית של

האוקראיני ליד קרוננו חוקתה מיד על ידי שומרים אוקראינים אחרים.

לעת ערב נעצרה הרכבת בתחנה ללא שם. דלתות הקרונות

נפתחו ונצטווינו לצאת. אלה שכוחם עוד אתם, קפצו החוצה.

האחרים הוצאו על ידי קרוביהם וידידיהם. שמחנו מאד

בהיוודע לנו כי הגענו לתחנה המוליכה למחנה עבודה.

בתחנה היתה תנועה גדולה. ראינו גברים ונשים רבים

לבושים כראוי, מספרים תפורים על חזיותיהם. על מגרש

מגודר, בעברה השני של התחנה, עמדו בניינים רבים, מוסכי אוירונים

ענקיים, ומתוכם נשמע זמזומן של מכונות תפירה.

האנשים במחנה התנועעו במהירות והעמידו פנים שאינם

רואים אותנו. חיילים גרמנים מזויינים הכניסו אותנו לתוך

צריף גדול והעמידונו בשורה לשם חלוקת מנת מרק. לאחר

שהסתלקו השומרים הוקפנו על ידי העובדים-העבדים של

המחנה. אחד מהם, שבוי מלחמה רוסי, גילה לי כי נמצאים

אנו במאידאנאק, ליד לובלין. כפי שנמסר לי, כבר קיים

המחנה הלובליני שנים אחדות ויש בו מחלקות שונות. המחלקה

ק.ל. לובלין  (מחנה ריכוז לובלין) היתה בעצם בית חרושת

למוות. לכאן שלחו את שבויי המלחמה החלשים והחולים. פה

היו תאי גאז וכבשן.               (86)

במחנה זה היתה גם מחלקה מיוחדת של שבויי מלחמה

רוסיים שהיטיבו לדעת יותר מאחרים איך להסתדר בתנאי

המחנה, כי הם נמצאו כאן מראשית ההתקפה הגרמנית על

רוסיה הסוואטית. היו להם כאן אוקראינים משוחדים שסיפקו

להם אוכל ואף עזרו להם לקיים קשרים עם עולם החוץ.

מאידאנאק, שמקומה בפרבר של לובלין, היו בה שתי

מחלקות – מקום נפרד לגברים ומקום נפרד לנשים. בהעיפי

מבט ראשון על השטחים המגודרים עם אלפי האנשים שבתוכם,

נתעוררה בי פתאום התקוה, שנגוזה מכבר, שמא חיים עוד

גם הורי. חשבתי שאולי הצליחו הורי להיחלץ מטרבלינקה

ונמצאים עתה במחנה עבודה דומה לזה של מאידאנאק. ואולי

אפגוש עוד את אמי בעצם המקום הזה כאן? אך שבוי המלחמה

הסוואטי, שראשון פתח בשיחה אתי, הרס חיש מהר

את תקוותי, בהבהירו לי כי אנשים קשישים וילדים אינם

בנמצא כאן.

בלילות הראשון והשני ניתן לנו להתנועע על פני שדה

שבויי המלחמה. עמדו שם כמה צריפים ארוכים וצרים ובהם

משכבים בחמש קומות, זו על גבי זו. משכבים אלה

הספיקו רק לחלק קטן מן המשלוח שלנו, מה עוד שרובם

נתפסו לפני בואנו לכאן. אך איש לא התאונן ואף הופתענו

ממה שמצאנו פה. שבויי המלחמה הצטופפו בצד אחד של

הצריף ואנו השתדלנו למצוא איזה מקום להניח עליו את

הראש ולנוח קצת. שכבנו על המשכבים ומתחתיהם, על הרצפה

וגם על האדמה ליד הצריפים.

ביום השני אספו הגרמנים את כל הגברים שבמשלוחנו

והוליכום אי שם. הנשים נצטוו לשבת על האדמה ונשאלנו

אחת אחת למקצוענו. הנשים מבית הדפוס שלנו התרכזו יחד

והתייעצו מה לענות, כי אף אחת מאתנו לא ידעה בעצם

את מקצוע הדפוס. גם לא ידענו אם יש כאן בכלל בית דפוס

ואם יש צורך בעובדי דפוס. רצינו להודיע כולנו על מקצוע

אחד כדי להשאר יחד, אך לכל אחת היתה דעה אחרת על

התשובה הרצויה. אשה אחת מקבוצתנו החליטה לומר את      (87)