"אחד בעד הכל והכל בעד אחד" ותמיד הענישו את קבוצתנו

כולה על עבירה קלה של אחת מאיתנו.

בעברנו לפנות בוקר על פני המשמר הנאצי בשער המחנה

היו צועקים אלינו: ,ראש למעלה! לשיר!" אך תמיד נמצאה

בינינו אשה אחת שלא הזדרזה דיה בזקיפת הראש או לא

הרימה קולה די הצורך בשירת הפזמונים הגרמנים. אבל

האמת היא כי במאלהוף לא הרבו להכותנו. חיינו במחנה זה

ליד ברלין, דמו לגן עדן בהשוואה למאידאנאק או לאושויץ

מדי פעם בפעם הורידה המשגיחה את מגלבה על ראשו של

מישהו, או שלחה את מגפה באחוריו. אך לרוב נענשנו

בעמידה ממושכת בכפור.

כל אימת ש"זקנת המחנה" הענישה אותנו בעמידה בחוץ,

היתה קוראת לחייל, אחד מעוזריה, ומצווה עליו לשמור

עלינו. היא עצמה היתה נשארת גם כן בחוץ ופותחת בעגבים

על החייל. בתחילה שעשע אותנו הדבר, אך כאשר חדר הקור

לעצמותינו, לא הקדשנו עוד תשומת לב ל"פלירט" המתנהל לעינינו.

"זקנת המחנה" שלנו היתה בדרגת סגן. היתה כבת חמישים

וגם החייל שעליו עגבה, לא היה בהרבה צעיר ממנה. בזמן

ההוא בשלהי המלחמה, שרר בגרמניה מחסור רב בגברים

החייל ששמר עלינו, יכול בלי כל קושי לבחור לעצמו מבין

המשגיחות את הצעירות והיפות ביותר – וכן גם עשה

תכופות. משום כך לא הקדיש תשומת לב רבה לתחנוניה של

ה"זקנה". ברם, אנו איחלנו לה מקרב לב הצלחה בעגביה

למען תשכח קצת אותנו...                                                 (174)

פרק תשעה עשר

ימי אביב נושאי תקוה

אביב 1945 בא פתאום, באופן בלתי צפוי, כאילו

יד נעלמת קרעה את שמי החורף המעוננים וגילתה את השמש

הבהירה. יחד עם הפקעים הירוקים הראשונים על עצי היער,

הגיע לאזנינו הד רחוק מרעמי ההתפוצצויות של פצצות

אוירונים. לא ידענו אל נכון היכן נופלות הפצצות ואם באות

הן ממטוסים סוואטים או אמריקאים. אך שיערנו כי אלה הם

מטוסים של בעלות הברית המפציצים את ברלין השכנה.

עד אז היה עוד נוסח ההודעות הרשמיות הגרמניות אופטימי

ביותר והמשגיחות שלנו הוסיפו לטעון כי צבאות בעלות

הברית נוחלים מפלות קשות. עתה נתבלבלה פתאום דעתן

של המשגיחות ובטחונן בנצחונו של היטלר החל להתערער.

כל אימת שנשמעה אזעקת הצופרים המבשרת התקרבותם

של מפציצי האויב, פרצה בהלה גדולה בקרב המשגיחות ,

חיילי ה"ואהרמכט" ואף הקצינים הגבוהים שבבית החרושת

שלנו , והם רצו לתפוס מחסה באחד המקלטים התת קרקעיים

בעזבם אותנו לגמרי לנפשנו. ברגעים כאלה היינו יוצאות מן

הבונקר ונושאות עינינו לשמים בתקוה לראות את האוירונים

ולגלות את זהותם. אך היער הסמיך וצמרות העצים שכבר

כוסו עלוה הסתירו מעינינו לחלוטין את השמים. אכן היער

שימש הסוואה טובה לבונקרים, לסדנאות ולמחסנים התת

קרקעיים של בית החרושת לאבק שריפה שמעליהם טסו

מפציצי בעלות הברית.

עם תום האזעקה היו הגרמנים יוצאים ממחבואיהם חיוורים

ומזועזעים ואף נכונים לפתוח בשיחה אתנו – דבר שלא             (175)

כנראה כדי לעודד את הרוחות, הופצו שמועות אופטימיות

שונות. כך למשל נפוצה פעם שמועה שהיטלר התאבד.

פעם אחרת נמסרה מפה לאוזן ה"חדשה"שהגרמנים עומדים

להיכנע מאחר שהם נוחלים מפלות קשות בחזיתות המלחמה.

הספקנים ציינו את החדשות האלה כידיעות של "סוכנות

א.א.א." – "אשה אחת אמרה". הידיעות הנכונות שבאו

מרדיו מחתרתי, סיפרו כי ב-22 ביוני 1941 התקיפו הנאצים

את רוסיה הסוואטית וכבשו שטחים ענקיים באוקראינה

וברוסיה הלבנה.

אף-על-פי-כן קיוו היהודים, שכמו נפוליאון בונאפארטה

אשר בשעתו כבש כמעט את אירופה כולה והובס ברוסיה, כך

ינחל היטלר את תבוסתו על אדמת רוסיה, והקור הרוסי

והשלגים העמוקים ישמידו את החיילות הגרמנים, אולם

בנתיים עמדנו בעיצומו של קייץ. חיילות הנאצים נחלו נצחונות

בחזיתות רוסיה והמצב בגיטו נעשה קשה יותר ויותר. בשבוע

אחד מתו שני הסבים שלי. התמותה היתה גדולה במיוחד

בקרב ילדים וזקנים. אך תמוההדבר, שבין האנשים בגיל

העמידה מתו יותר גברים מאשר נשים. הגברים היו הראשונים

לאבד את התשוקה לחיים, ומיואשים פגשו את המוות.

בראשית הקיץ איבד עצמו לדעת מורי ללאטינית, שהיה

גם המורה של אחותי נינה. במשך חודשים התהלך במרה –

שחורה. פשוט, לא הכרנו את האיש, שהיה פעם עליז ובעל

שאר – רוח, ואף היה לו שם של "דון ז'ואן". כמעט כל נערות

הגימנסיה היו מאוהבות בו אף-על-פי שנהג בנו בחומרה

יתרה וחילק על ימין ועל שמאל ציונים רעים. אך בחדשים

האחרונים נעשה מתון ואדיש לפיגורנו במקצוע הלאטינית.

כאשר סיפרתי זאת לאחותי, אמרה בתמיהה: "פרופסור א'

נעשה כה מתון? משהו לא בסדר איתו" היא צדקה. שבועות

אחדים לאחר מכן, כאשר קבוצתנו באה אליו לשיעור בלא-

טינית, נמסר לנו כי בלילה הקודם התאבד בתליה.

ה"יודנראט" החל לארגן מטבחים עממיים בשביל האוכלוסיה

המרוששת. במרכז הפעולה הזאת עמד ה"ג'וינט", אך כל    (30)

המאמצים האלה היו כטיפה בים הגואה של המצוקה. בתנאים

קשים ובלתי נורמליים אלה החלו להשתולל בגיטו טיפוסים

אפלים שונים. תכפו מקרי השוד, אשר לפני המלחמה היו

נדירים מאד בקרב יהודי וארשה. היתה ממש סכנה לצאת

לרחוב עם חבילה ביד. ההתנפלויות ביצעו לא רק אנשי

העולם התחתון, אלא סתם אנשים רעבים שארבו בפינות

הרחובות לעוברים ושבים ופשוט גזלו את החבילות שבידיהם.

פעם אחת סחב אדם מידי חבילת גרביים שנשאתי לתיקון.

צעקתי אליו שלא מזון בחבילה אלא גרביים קרועים והוא

פתח את החבילה, בראותו שאמת דיברתי, השליך אותה.

במצוקה מחריפה זו היה זה חזיון נפוץ לראות אנשים

נופלים ברחוב מרעב. מחלקת הקבורה של ה"יודנראט" היתה

עסוקה יומם ולילה, וראש הקברנים, יהודי בשם פינקרט

(היה ידוע במקצועו זה עוד בשנים שלפני המלחמה – המתרגם)

היה "האישיות" הידועה ביותר בגיטו. נתקיים הפסוק "אין

בית אשר אין שם מת". היו רצים אל פינקרט ומתחננים אליו,

שיערוך את ההלוויה ככל המוקדם יותר. זכות – קדימה היתה,

כמובן לכל המרבה במחיר. מוסד הלוויות של פינקרט היה

העסק המשגשג ביותר בגיטו.

בימים טראגיים אלה הופיע המשוגע של הגיטו רובינשטיין

שהיה מהלך ברחובות וצועק: ,החזיקו בתלושים! (תלושי לחם).

היזהרו מליפול בידי פינקרט". במשך הזמן נעשה הביטוי –

"החזיקו בתלושים" נפוץ מאד בגיטו. וכל אימת שרובינשטיין

נזקק לכסף. היה נעצר ליד חנותו של יהודי עשיר

וקורא בקול: "הלאה היטלר!" לבעל החנות לא היתה ברירה

אלא לתת למשוגע את מבוקשו כדי שיפסיק להשמיע את

הקריאה, העלולה להמית שואה על ראש בעל החנות. יום

יום היתה לרובינשטיין המצאה חדשה הוא ידע לכלכל

עניניו יותר מן האנשים הבריאים – והגיטו כולו צחק.

וככל שגברה המצוקה, כן גברה הצפיפות באולמי הבידור

הכרטיסים להצגות – תאטרון נמכרו לשבועות מראש.

בתאטרון-רביו של זניטש וויארה גראן אי אפשר היה להשיג מקום.   (31)