יהודי ראדום המבוהלים שלא ציפו לקץ מהיר כזה, עוררו
זכרונות מגיטו וארשה. נוסף לזה עמדתי כל אותו יום
בשורה ואחר צעדתי אל המחנה. אך המכה הקשה ביותר היתה
הינתקותי מאחותי ומן הקבוצה הורשאית. לא הייתי כה
מעונינת לקבל מיטה. רק רציתי שיכבה האור ושישתרר שקט
בצריף כדי שאוכל להרדם. אחר חצי שעה של שקט שמעתי
אשה אחת אומרת לשכנתה: "את כה רזה. היית יכולה לקחתה
אל מיטתך."
המלים פעלו כאבן המושלכת לאגם שקט. הנשים החלו לריב
ביניהן וכל אחת סברה שאחרת צריכה לקחתני אליה. אחרי
דיבורים וויכוחים רבים החליטו על אשה מסוימת שהיא
חייבת להכניסני למיטתה. האשה הזאת לא העזה עוד להתנגד
וקראה לי. כבר הייתי מעדיפה לישון את הלילה על הספסל
או על השולחן, אך רציתי לסיים בהקדם את הויכוחים שהיו
ודאי נמשכים עד הבוקר. התפשטתי, איפוא, והטלתי עצמי
למשכב שהיה מלוכלך כמו שותפתי החדשה.
בשעה שש לפנות בוקר העירוני שריקות השוטרים. התלבשתי
ועם סבון ומגבת ביד רצתי אחרי הנשים האחרות
בכיוון לחדר הרחצה, אך כה גדולה היתה שם הצפיפות, שאחר
עשר דקות ויתרתי על הרחצה. זה היה חדר הרחצה היחיד
שבמחנה ומכל העברים זרמו אליו הן מצריפי הנשים והן
מצריפי הגברים. חזרתי בלתי רחוצה אל הצריף ובטרם
הספקתי לסרק שערותי, נשמעה הקריאה למיפקד שנערך על-ידי
המשטרה היהודית. נאצים אחדים עמדו מן הצד ולא התערבו.
נמצאתי איפוא במחנה עבודה פשוט, אשר בהשוואה עם
מאידאנאק היה ממש גן עדן. הגברים והנשים התגוררו במקום
אחד, רק בצריפים נפרדים. הכל
היו לבושים לא רע, לא
הריצו איש ולא היכו. אחר ספירה מהירה של הנוכחים, פקד
מפקד המחנה על הקבוצה החדשה מגיטו ראדום להסתדר
לחוד. עובדי המחנה הותיקים, חוץ מאחדים שכיבדו את
הצריפים ועבדו במטבח, יצאו כולם במצעד לעבר בית החרושת
לנשק. לנו החדשים נאמר כי לעת עתה נמנים (120)
אנו עם המילואים של בית החרושת ועלינו להיות מוכנים
תמיד לצאת למקום שאליו ניקרא, כדי למלא את מקומם של
עובדים אחרים. אני נשלחתי מיד לעבודה במטבח.
בתחילה שמחתי, כי במאידאנאק ידעתי שזכות יתר היא
להימנות עם "אצולת המטבח" של המחנה ולהימצא קרוב לדוד
מלא מרק. אך מיד עם הכנסי למטבח הבנתי כי הענין אינו
פשוט כל כך. כבר ישבו שם נשים אחדות שקילפו תפוחי אדמה.
חבית גדולה עמדה ליד כל אחת מהן והיה עליה
למלאותה במהירות. גם אני קיבלתי שרפרף, שק תפוחי אדמה,
סכין וחבית ריקה. ראש המטבח הודיע לי, כי מאחר שחדשה
אני נותן הוא לי שתי שעות שלמות למילוי החבית בתפוחי אדמה
"מקולפים נאה". אחת הנשים בעלת נסיון בקילוף
תפוחי אדמה, ריחמה עלי והראתה לי כיצד עלי להחזיק
בסכין כדי שהעבודה תתקדם כראוי. זאת היתה הפעם הראשונה
בחיי שהוטל עלי לקלף תפוחי אדמה ולא גיליתי כל
זריזות בעבודה זו. אחר שתי שעות של מאמצים גדולים היה
פרי עבודתי: שש אצבעות פצועות ושליש חבית עם תפוחי אדמה
מקולפים בצורה שלומיאלית. ראש המטבח קבע מיד
כי אין לי כשרון לקילוף תפוחי אדמה והוציאני מן המטבח.
במחנה לא נראתה נפש חיה. נכנסתי לצרייף, ריק אף הוא,
ומחשבתי הראשונה היתה לנצל את השקט ולחטוף שינה.
אך קיבתי הריקה שזמזמה ממש מרעב לא נתנה לי לעצום
עין. בגלל הרחקתי מן המטבח הפסדתי את מנות הבוקר
והצהריים שחולקו במחנה זה במקום העבודה. חלפה יממה
שלמה מאז אכלתי את פרוסת הלחם האחרונה מרוחה בריבה,
זה היה ערב עזבי את גיטו ראדום, השכם בבוקר, לפני
שיצאתי להתייצב בטור שעמד לצאת למחנה העבודה.
בשעה חמש לפנות ערב חזרו הנשים מעבודתן בבית
החרושת לנשק ואז קיבלנו כולנו מנת מרק. לאחר שטרפתי
מנה גדולה של מרק תפוחי אדמהסמיך, שב אלי מרצי וגם
הרצון לחיות. צעדי הראשון היה לחפש קשר עם אחותי, או
עם מישהו מקבוצת הורשאים. במשך כחצי שעה צעדתי הלוך (121)
