אחותי הבכירה, אלא גם אבי, אמי וסבתי. החיכוכים האלה

היו נמשכים עד לרגע שבו הרגשנו בהתקרבותה של סכנה

חדשה. ברגע כזה היתה נינה מקפלת את כנפיה ונכנעת לי.

בערבים הייתי הולכת לעתים קרובות לרחוב מילה שבו

התנהל כל המסחר והייתי מחליפה את המצרכים שהצלחנו

לקנות במשך היום בצד הארי. נהגתי לקנות מן הרוכלים

הפולנים בשר, ביצים ואף חמאה. בעזרת תחבולה מסוימת

הצלחתי כל פעם להבריח לתוך הגיטו ביצים. עטפתי כל

ביצה בנייר ושמתי אותה בקופסה שהיו בה תאים מקרטון.

את הקופסה המלאה הכנסתי לתוך שקית ובעזרת חגורת עור

תליתי אותה על גבי מתחת למעיל הרחב. בשעה שהשומרים

ניגשו לחפש אצלי, הייתי בעצמי פותחת את המעיל. בראותם

שידי ריקות ומלפנים אין לי שום דבר, נתנו לי לעבור. כמה

עשרות פעמים הברחתי בצורה זו ביצים ומצרכי מזון אחרים.

את המזון קניתי ומכרתי תמורת חפצי בית שונים. כך,למשל,

הייתי יוצאת בבוקר לעבודה כשראשי עטוף וילון

בתור מטפחת, או הייתי שמה ציפיות ומגבות בתוך הבטנה

של המעיל. בעת הפסקת הצהרים הייתי נפגשת עם מכרי

הפולנים שאתם ניהלתי את סחר החליפין. הרווחתי לא רע

וגם אכלתי לשובע.

במשך חדשיים התנהלו החיים בגיטו בשקט יחסי. בבית הדפוס

נקשרו יחסים נאים עם הפועלים והיינו כמשפחה אחת.

העבודה בבית הדפוס לא היתה קשה ביותר. התבטלנו

יותר משעבדנו. לפנות בוקר צעדנו מתונות ברחובות הגיטו

הרדומים והשקטים, ולעת ערב חזרנו כך אל דירותינו ברחוב ניסקה.

בלילות לבנה נראה הגיטו כעיר מתה. השלג העמוק

כיסה את רחובות הגיטו הריקים, בלי שרגל אדם דרכה עליו.

רק פה ושם נראו עקבות מעטים של צעדי אדם. היהודים

שהסתתרו בבונקרים נמנעו מלצאת לרחוב בימי שלג מחשש

שהעקבות יגלו את מחבואיהם. חדשיים אלה של פברואר ומארס 1943

היו איפוא, חדשי החורף השקטים ביותר בגיטו וארשה.

אך זה היה שקט בטרם סער.        (76)

פרק שמיני

לא הייתי גיבורה

בסוף מארס 1943החל מצב הרוח בגיטו להשתנות. אנשים

אשר קודם לכן פחדו מפני צילם והיו שקועים כולם בעניני

עצמם, החלו לדבר בלשון נחרצת על כך שאין ללכת כצאן לטבח.

היתה זאת השפעת הידיעות התכופות על מבצעי התנגדות

נועזים של הארגון הלוחם  היהודי שהחל להתגלות

מתוך חשכת המחתרת.

פעם אחת נמסר על הריגת נאצי ברחוב נאלבקי ופעם

אחרת – על פירוק נשקו של משמר נאצי ברחוב גאנשה.

ההופעות הגלויות של תנועת המחתרת תכפו יותר ויותר.

יום אחד אחר הצהרים אספו הנאצים ברחוב נובוליפקי כמה

מאות יהודים והחזיקום שעות אחדות ברחוב בחכותם, כנראה,

להוראות מה לעשות בהם. ברגע שהנאצי הראשי ציווה על

היהודים לצעוד לעבר האומשלאג-פלאץ, יצאה ממחבוא

קבוצת בחורים רעולי פנים שפרקה את הנשק מעל הנאצים

ופקדה עליהם לשכב על האדמה ופניהם למטה. היהודים

שוחררו והבחורים חזרו ונעלמו.

גם בבתי המלאכה של הגיטו הופיעו מפעם לפעם חברים

של הארגון הלוחם היהודי ודרשו תמיכה מן היהודים העשירים

שנמצאו שם. "ביקורים"אלה היו נערכים כרגיל

בשעות הלילה, כאשר דרי בתי המלאכה, במיוחד של המפעל

הגדול ליצור מברשות, היו מתהוללים בנשפים. בחורים

רעולי פנים אחדים היו פורצים פנימה ודורשים מן הנוכחים

כסף לרכישת נשק בשביל הארגון הלוחם. אך היו גם בתי מלאכה

שהפועלים והעשירים שהסתתרו בהם, התנדבו לתרום         (77)

פחות משליש וגם אותם החלו הנאצים לחסל בקצב מזורז,

ובעזרת פצצות תבערה ואדי רעל גירשו את היהודים מן הבונקרים.

בדרכנו נתקלנו בלי הרף בהמוני יהודים שנאספו לגירוש,

אך קבוצת פועלי הדפוס שלנו נבדקה על ידי המשמרות

השונים ולא עוכבה בדרכה.

במשך כל היום שררה בבית הדפוס התרגשות רבה. הגברים

שנשותיהם וילדיהם נשארו בבונקר שבניסקה 8 היו

קרובים ליאוש. הם הטיחו נגד מנהל בית הדפוס על שהציע

להשאירם ודחקו בו שיבקש את הגרמני לגשת לגיטו ולראות

מה מצבם. התנצחויות אלו נמשכו עד שעת הערב, עת בא

המשגיח הנאצי כדי להחזירנו אל הגיטו. אך עברנו את

המשמר הראשון ונכנסנו לרחוב זמנהוף ראינו בתים אחדים

העומדים בלהבות ועל גגותיהם מתרוצצים אנשים בנסיון

להציל את עצמם.בהתקרבנו לרחוב מילה ראיתי שגם הבית

שלנו בוער. בבונקר של הבית הזה נשארו כל מכרינו ובתוכם

גם ידידנו הקרוב ארתור כהן. מיואשת רצתי סביב

המרתפים, קראתי בשמו ובשמות מכרים אחרים אך איש

לא ענה לי. לא פגשתי נפש חיה שתוכל לומר לי מה אירע

לארתור כהן וליתר הידידים והמכרים שהתחבאו בבונקר

שברחוב מילה 7. לא יכולתי להיוודע אם מישהו ציית

לפקודת הנאצים ויצא, או כולם בחרו למות באש.

פועלי בית הדפוס שלנו נשמו לרווחה בראותם שהבית

שלהם בניסקה 8 עומד על תלו. הנשים והילדים שלא הצטרפו

אותו יום אל ההולכים לבית הדפוס יצאו ממחבואם

ובחצר התרחשו מחזות שמחה של ההורים והילדים המאושרים

שהתחבקו והתנשקו. רק אחותי ואני נשארנו גלמודות

ובלי קורת גג מעל ראשינו. ליאון מ. הקצה לנו חדר במשפחה

אחת שקיבלה אותנו בלי ידידות יתרה. רכושנו היה

רק מה שנשאנו על גופנו ונאלצנו להתחנן על כל דבר קטן.

השגנו מזרן קש ושמיכה וסידרנו לנו משכב בחדרון הריק.

בימים האחרונים של ינואר 1943 גברו הגירושים. יום יום

שולחו אלפי יהודים. אך במפעל שלנו נמשכה העבודה כסדרה     (72)

וכל יום קיבלנו מנת לחמנו. השכם בבוקר הובלנו לעבודה

ובערב הוחזרנו לגיטו. מלבד בית הדפוס שלנו נשארו בגיטו

עוד נקודות עבודה ספורות שהיו כאיים קטנים בתהום

העמוקה של השואה היהודית. הנאצים התרוצצו כמטורפים,

חיפשו, נברו ואם אך התעורר בהם חשד שבמקום כלשהו

מסתתרים יהודים, נתנו פקודה לצאת תוך חמש דקות. חלפו

חמש דקות ואיש לא יצא, מיד השליכו רימוני יד ופצצות גאז.

פה ושם יצאו אנשים מן הבונקרים, אך במקרים רבים

בחרו יהודים למות בבונקרים תחת להשלח לתאי הגז. איש

לא השלה עוד את עצמו בדבר סיכוי להשאר בחיים

במחנות העבודה. הכל כבר הבינו כי הגירושים פירושם: מוות.

דירתנו הנוכחית בניסקה 8 היתה מרוחקת רק מהלך כמה

עשרות צעדים מן האומשלאג-פלאץ. מגג ביתנו יכולנו

להשקיף ולראות איך המונים הולכים בצעדים איטיים אל

רכבות המשא שעסקו יום ולילה בלי הפסקה בהוצאת אלפי

היהודים. מפעם לפעם נפל מת מישהו מן ההמון המצופף.

המתים נסחבו הצידה וערימת הגוויות גבהה. כך נמשכו

הגירושים ונוצר הרושם שהגיטו מתרוקן כליל מיושביו.

בשעת ערב מאוחרת בראשית פברואר (1943) נכנס לחדרנו

בריצה ידידנו השוטר היהודי מיכאל וכשהוא נושם בכבדות

ורועד מפחד, סיפר כי הוא יחד עם עוד שוטר יהודי דקרו

עתה למוות שני אוקראינים שעמדו ליד שער צדדי באומשלאג-פלאץ

ושחררו כמה מאות יהודים. בעת בריחתו הבחין

בו פקח נאצי שפתח עליו באש ופצעו קלות. הוא בא,

איפוא אלינו שניתן לו מחסה. בגלל הפצע נאלץ לשכב

ואנו הכנסנו אותו לתוך מזוודה גדולה שהצלחנו להשיג.

כל אימת שנשמעה דפיקה בדלת ערמנו חפצים שונים

על גבי המזוודה. נזהרנו שהדבר לא יוודע אף לשכנינו.

כאשר נכנס אלינו שכן, השתדלנו להיפטר ממנו במהירות

כי חרדנו מן האפשרות שמיכאל ייחנק במזוודה. במשך

שלושת הימים שבהם שהה אצלנו חיינו בפחד מתמיד כי

לא רצינו שפועלי הדפוס ידעו כי אנו מסתירות אצלנו    (73)

מכל מקום, הנאצים פירקו את החומה שסגרה על הרחובות

מילה וניסקה והיהודים שנשארו בחיים שוב החלו להיראות

ברחובות הגיטו הגדול. מפעם לפעם נערכו "אקציות"

והאנשים נתפזרו והסתתרו בבונקרים. כל פעם נפלו קורבנות

אך המשלוחים מן האומשלאג-פלאץ נעשו נדירים יותר

ויותר. בסוף אוקטובר 1942 הופסקו לגמרי ההתנפלויות

הנאציות בגיטו. אחותי ואני חזרנו אל דירתנו ברחוב מילה 46

ומצאנו בה הרבה מחפצינו. התחלנו להסתדר קצת, אגרנו מלאי

מזון וברגע של סכנה רצנו אל הבונקר.

אך לא יכולנו עוד להמשיך בחיי "פראים"ועשינו מאמצים

להשיג עבודה באחד מבתי המלאכה בגיטו כדי שנקבל תעודות

ומנות מזון. במלים אחרות: חיפשנו דרך להיכלל בתוך

המחנה הקטן והמופלה לטובה של האנשים הקרואים:

"יהודי תועלת".                  (68)

פרק שביעי

שקט בטרם סער

בין בתי המלאכה בגיטו שעבדו בשביל הנאצים, נחשב בית הדפוס

ברחוב לאשנו מקום העבודה הבטוח והנוח ביותר שבו

לא נערכו עדין שום סלקציות. את ההעדפה של בית הדפוס

הזה יש לזקוף במידה רבה לזכותו של מנהלו הראשי,ליאון מ.

אשר ידע איך לתמרן עם המשגיח הנאצי. באותו יום

שחור שבו רוכזו עובדי בתי המלאכה ברחובות מילה וניסקה

לשם בדיקת תעודותיהם, הוחזקו פועלי בית הדפוס של ליאון מ.

רק שעות אחדות והיו ראשונים להיות מוחזרים לגיטו יחד

עם ילדיהם. בית הדפוס נתפרסם איפוא בכך שמשגיחו הנאצי

"מגן" על היהודים שלו. הוא, כמובן, לא עשה זאת מתוך

אהבת ישראל, אלא בגלל הרווחים השמנים שהפיק מן המפעל.

בשלהי אוקטובר 1942 פתחתי במאמצים להתקבל עם אחותי

לתוך בית הדפוס הזה. אך הדבר לא עלה לי בקלות. רק לאחר

שידידים שונים של הורינו השתדלו למעננו, התרכך ליאון מ.

וקיבלנו. נינה הועסקה במיון דברי דפוס ועבדה בחדר אחד

עם כמה נשים קשישות, ואילו אני הועסקתי במסדרת יד. אחדים

מפועלי המסדרה החלו מיד להשמיע הערות חסרות טעם

על חשבוני ובמיוחד הציק לי במחמאותיו ובניבול פה שלו

ברנש אחד בשנות העמידה. אף על פי שהייתי מסוגלת להשיב

לו כגמולו, החלטתי הפעם לשתוק כדי לא לעורר מריבה. אך

כאשר גברה חוצפתו של הברנש, התערב למעני פועל דפוס

קשיש שהכיר היטב את אבי ודרש לכבדני. ההתערבות הועילה,

הברנש עזבני לנפשי ואפילו התנצל לפני. אף על פי כן

העביר אותי למחרת היום ליאון מ. למחלקה אחרת של בית הדפוס.    (69)

אנשי הארגון הלוחם המחתרתי, כפי שקרה לעתים קרובות.

כשהיה מחשיך היום בשעה שנמצאו בעיצומה של "חתיכת

עבודה" היו הנאצים עצבניים ביותר ופשוט המיתו במקום

את היהודים שגילו. בדיוק כך נהגו ברחוב מילה ובעמדנו

על הגזוזטרה ראינו את הדם הזורם על האספלט וערימת

גוויות ליד בונקר שנתגלה.

מחזה מזעזע זה החיש את החלטתנו למסור עצמנו לידי

הנאצים. גם מוניאק ואמו – אשה צעירה למדי – אמרו כי

אין עוד ביכולתם להמשיך בחיי מחתרת אלה. מוניאק הציע

שלמחרת בבוקר נצא מרצוננו אל הנאצים ומאחר שאנו צעירים

ובריאים, נשלח אולי למחנה עבודה שבו יהי לנו סיכוי

רב יותר להשאר בחיים מאשר בבית המטבחיים של הגיטו.

משקיבלנו החלטה זו, עברנו מיד עם מוניאק לדירתנו, מילאנו

תרמילי גב עם בגדים ונעליים וחזרנו אל דירתם של

מוניאק כדי ללון שם. אך לא יכולנו לישון וכמעט כל הלילה

שוחחנו והסתכלנו בצילומים ישנים של קרובים וידידים שלא

היו עוד. מוניאק אף השמיע פעם בפעם הלצה ואנו צחקנו.

כשעלה השחר שכבנו לנוח קצת כדי לאסוף כוח לקראת

מסע הבלהות שחיכה לנו.

בערך בשעה עשר בבוקר אכלנו משהו, ירדנו לרחוב והצטרפנו

למחנה עצום של בני אדם שישבו על הכביש לאורך רחוב מילה.

גרמני מזויין הוליך אותנו אל השורות הקדמיות

וציווה עלינו לשבת שם. האנשים שבקרבתנו סיפרו כי קבוצה

אחת כבר נלקחה לאומשלאג-פלאץ שהיה בקרבת מקום וכי

אותנו יקחו ודאי במשלוח השני.

בינתיים הוסיפו הנאצים לרכז אנשים שנתגלו בבונקרים

השונים, וכל אימת שנתווספה קבוצה גדולה מן המחבואים,

שולחה קבוצה אחרת מראש המחנה אל הכיכר. לאט לאט הגיע

תורנו. עם כל קבוצת אנשים שהוצאה ממחבוא, הוציאו החיילים

הנאצים גם ילדים קטנים. אלה היו ילדי הורים שהומתו

במקום, או שברחו בלי שהיה סיפק בידיהם לקחת את ילדיהם

עמם. את הילדים המורעבים האלה, המלוכלכים והמרופטים   (64)

שנשמתם כמעט פרחה מהם, מסרו הנאצים להשגחתן של

הנערות הצעירות שבתוך המון האדם. גם לידי מסרו תינוק

שמצבו היה נורא. לא בלבד שבגילי הצעיר – 16 שנה – לא

ידעתי איך לטפל בו, אלא שמסירת התינוק לידי בישרה כי

תורי למות קרוב מאד, מאחר שאמהות עם ילדים שולחו ישר

לכבשן. אולם לא חלף זמן רב ואותו חייל נאצי שמסר לי את

התינוק, הוציאו מידי והעבירו לאשה קשישה בקרבתי. נראה

כי נמלך בדעתו שמא אוכל עוד להיות לתועלת ל "פאטרלאנד" שלו

אחר שעה קלה נתנה פקודה לחלק מן ההמון – כמה מאות

איש – לקום ולפנות אחורה. זה היה סימן כי היום כבר לא

נגורש. הייתי מאושרת שגם אחותי נינה, מוניאק ואמו היו

בין הנבחרים, אף על פי שידעתי היטב כי הנסיעה נדחתה

ללילה אחד בלבד. עם שקיעת השמש הוכנסה הקבוצה שלנו

לתוך בית ריק וחיילים אחדים הוצבו ליד שער הבית. אך

נכלאנו בבית הריק, התחלתי משדלת את אחותי ואת מוניאק

עם אמו שננצל את ההזדמנות ונברח. סברתי כי אם הגורל

שיחק לנו ולא גורשנו היום, עלינו לחזור ולהסתתר, אפילו

צפוי לנו למות ברעב במחבוא. אחותי נינה הסכימה, אבל

מוניאק ואמו לא רצו עוד להמשיך במאבק המר של הסתתרות

והחליטו להישאר.

בלילה הזה ברחו יותר ממחצית האנשים ובתוכם נינה ואני.

רצנו על פני גגות הבתים שבתחום הגיטו וכל אחד מצא לו

מחבוא משלו. מוניאק ואמו נשארו בבית הריק ולמחרת היום

שולחו. מאז לא ראינום עוד.

נינה ואני חזרנו אל הבונקר שלנו ברחוב מילה 46. בהגיענו

לשם נתקבלנו על ידי כל הנוכחים בלבביות נרגשת. נאלצנו

לספר להם כל מה שעבר עלינו בחוץ וסיפורנו שכנע אותם כי

מוטב למות ברעב כאן במקום, מאשר להתמסר לידי הנאצים.

כביטוי לשמחתם על שיבתנו, הוזמנו על ידי כל משפחה

בבונקר לארוחתה הדלה, אך עקב הנסיונות הקשים שעברו

עלינו לא היינו מסוגלות לאכול כלום. רק בלילה, לאחר שהתפזרנו     (65)

תרנגולות, תפוחים ויותר מכל – צלחות מלאות מרק סמיך.

בוקר אחד מצא אותנו מוניאק, משכנינו ברחוב גאנשה.

נודע לו על מחבואנו והוא בא לקחתנו לרחוב מילה46, שם

סידרו להם אחדים מפועלי הדפוס שלנו מחבוא טוב.

ביום שקט, כאשר הגיטו נח קצת מהחטיפות הנאציות, חדרו

הפועלים דרך הדלת הסמויה אל בית הדפוס שלנו והוציאו

משם מזרנים אחדים ומלאי המזון. כן אספו חפצים מדירותיהם

הקודמות והתחלנו לסדר לנו בית תת קרקעי משותף. ביום

ישבנו בבונקר מוסווה היטב ובלילה חזרנו לדירה, בישלנו

אוכל ואף קיבלנו אורחים מן הבתים הסמוכים. אורח תדיר היה

אצלנו מוניאק, שהתגורר עם אימו באותו רחוב. מוניאק לא ידע

פחד ובשעות הערב, עם כניסת העוצר היה בא אלינו ומספר

על הרפתקאותיו ביום שחלף. הוא ידע כל הרכילות וההלצות,

שהתהלכו בגיטו. היה לו חוש נדיר להומור ולא אחת הידהד

הצחוק בחדרנו לשמע סיפוריו המבדחים של מוניאק.

בשלהי הקיץ גברו התקפות האויר הסוואטיות על וארשה

והדבר חיזק את תקוותנו חיים אל קץ המלחמה. הסקנו

מן ההפצצות, שלנאצים כאב ראש משלהם ולכן שוכחים הם

אותנו קצת.

במחבוא שברחוב מילה 46 חיינו למעלה משבועיים באוירה

משפחתית. בוקר אחד הפתיעונו הגרמנים. הדבר קרה במהירות

כזאת שלא הספקנו לרדת לבונקר וכולנו הובלנו אל האומשלאג-פלאץ

בו בילינו תחת כיפת השמים שתי יממות שלמות.

למזלנו לא הגיעו רכבות לרגל ההפצצות ולא יצאו משלוחים.

בערב היום השני בא למלא תפקידו בכיכר אותו שוטר

יהודי מיכאל, שהצילני פעם דרך בית החולים הסמוך ומאז

התידד עימי ועם אחותי נינה. מדי פעם בפעם היה מבקר אותנו

ומושיט עזרתו ברגעים קשים. גם הפעם הציל אותנו מיכאל.

עם רדת הלילה העביר אותנו לגיטו ואנו חזרנו אל בתינו

במילה 46. אך הבית היה ריק, ללא סימן חיים. כל אחינו

לגורל, שאתם חיינו יחד, גורשו יום קודם לכן. הבית לא היה

עוד בטוח. פעמים אחדות ביום באו הנאצים וחיפשו בכל פינה.    (56)

נאלצנו איפוא, לשבת כל ה זמן במחבוא ורק אחר חצות הלילה

נכנסנו לדירה כדי לבשל משהו, לכבס ולחטוף שינה קצרה.

מיד עם עלות השחר חזרנו שבורות ורצוצות אל המחבוא.

הנאצים התרוצצו כפראים על פני הגיטו, חיפשו, נברו, ולעתים

קרובות ראינו מתוך המחבוא איך עשרה או עשרים נאצים

רודפים אחר יהודי אחד.

בוקר אחד יצאה פקודה, כי כל היהודים שנשארו בגיטו וארשה,

הן אלה המועסקים בבתי המלאכה הגרמניים והן אלה

החיים כ"פראים", חייבים תוך היומיים הקרובים לעבור אל

שני הרחובות המקבילים, ניסקה ומילה שהיו סמוכים אל כיכר

הגירושים. הפקודה אמרה כי כל מי שיימצא אחר המועד הזה

באזור אחר בגיטו – יירה במקום.

בצאתנו למחרת היום לרחוב, ראינו אלפי יהודים זורמים

מכל הכיוונים לעבר הרחובות מילה וניסקה. לפתע הבחנו בתוך

קבוצה אחת את סבתא יחד עם הדודה, בעלה ובתם רישה. סבתא

בירכה אותנו לשלום אך סירבה לעלות לחדרנו. היא עמדה

שלובת זרוע עם אשה קשישה שאתה התידדה, ושתיהן רעדו

לחייהן. כה היתה טרודה בעצמה, שאפילו לא שאלה מה עבר

עלינו במשך הזמן שלא ראתנו.

מלאה פליאה התבוננתי בסבתא ובחרדתה העקשנית לחייה.

אף על פי שאיבדה את כל ילדיה ורבים מנכדיה. לא יכולתי

להבין איך סבתי, שהיתה פעם כה רגשנית וכה חרדה כאשר

סבל מישהו מהצטננות קלה, השתנתה כל כך ודואגת רק

לעצמה. לא תפסתי איך הזקנה הקרובה לגיל שבעים יראה

כל כך את המוות, בעוד נינה ואני, שעדין לא מלאו לנו

עשרים שנה הבטנו בפני המוות בלא פחד. הצמדות זו לחיים

מצאתי לא רק בסבתי, אלא בכל הזקנים שנשארו בגיטו. הם

לא יכלו להשלים עם המחשבה על מוות לא טבעי ובעקשנות

רבה לחמו להאריך חייהם לפחות ביום אחד, או אפילו בשעה אחת.

אותו יום פגשתי ברחוב בחור מכר בשם זדאנאק שהכרתיו

ברחוב קרוכמאלנה, שם התגוררנו תקופה קצרה בראשית     (57)

.