בחריצות, אך ברגע שיצא נחזור ונפרק את המברשות. בדרך

זו לא יהיה לעולם מחסור בחומר ותהיה תמיד עבודה. זו

היתה המצאה מפליאה. היינו בלי הרף עסוקות ולא היתה

סיבה לגרמני להתלונן עלינו.

כך עברו עלינו כמה שבועות שקטים בבית המלאכה למברשות

ורק התפללנו שהדבר ימשך להבא. לא התלוננו על

החבורות בראש או על הסימנים הכחולים בידיים שהעניק לנו

מגלבו של הנאצי.

יום אחד הופיעו במיפקד הבוקר כמה גרמנים בלתי מוכרים

ובקול רם קראו רשימה ארוכה של שמות. לתמהוני נקראו

ראשונים שמותיהם של אבי, אמי, אחותי נינה ושמי אני. אחר

נקראו שמות כל הפועלים מבית הדפוס שברחוב לאשנו –

יחד כ-120 שמות. במחנה מאידאנאק נמצאו רק כעשרה

מאנשי הרשימה הזאת. כאשר הורו לנו לצאת מן השורה

ולעמוד בצד, אמרו הגרמנים כי כל אנשי הרשימה, במידה

שיימצאו במחנות השונים בפולין, יובאו בהקדם ללובלין

וממנה נעבור כולנו לראדום, שם מקימים מחדש את בית

הדפוס הורשאי.

היה זה מקרה בלתי רגיל שהכל במחנה דיברו עליו, כי

עד עתה לא קרה שיוצאו אנשים ממאידאנאק. הפליאה גברה

כאשר שמענו מפי הגרמנים שהעובדים הקודמים של בית

הדפוס יבוקשו בכל המחנות – מחנה טרבלינקה בכללם. נינה

ואני הבינונו כי היתה זאת יוזמתו של ליאון מ. לשלוח את

מכונות הדפוס לראדום שבה נתקיים עוד הגיטו, וגם לשכנע

את הנאצים כי מומחי דפוס כמונו אינם בנמצא. בתוך הקבוצה

ה'קטנה של פועלי הדפוס שנשארו בוארשה עם ליאון מ. היו

ידידים מסורים של הורינו והם ודאי השתדלו ששמות

הורינו יכללו ברשימת העובדים המבוקשים. לעת עתה נשארנו

וחיכינו במתיחות להתפתחות הענינים. העובדה כשלעצמה,

שהיה לנו משהו לקוות לו, עודדה את רוחנו.

ימים אחדים אחר המקרה הבלתי רגיל. בצאתנו מצריף

המברשות להפסקת צהריים, הבחנתי פתאום בידיד טוב            (104)

מוארשה, המוליך קבוצת יהודים שמקרוב באו. בראותו אותי

ניגש אלי בריצה ובלחש גילה לי סוד, כי הודות לידיעתו

את השפה האוקראינית הצליח להצטרף ליחידת אוקראינים,

המועסקים על ידי הנאצים כמשגיחים במחנות. מראה פניו

לא גילה את יהדותו וזה עזר לו להופיע כאוקראיני. היה לו

פרצוף כושי למחצה עם חוטם קצר ועבה, ושערות סמיכות

ומקורזלות. קראנו לו "ראש פלוטוס" בגלל דמיונו לראש

הכושי שהופיע על נייר האריזה של בית החרושת הפולני

הידוע לשוקולדה "פלוטוס" ידידי ה"אוקראיני" הביא ללובלין

קבוצת יהודים מן המחנה בפוניאטוב. כנראה הוליך אותם

ישר לתאי הגז, אף שהוא עצמו אולי לא ידע על כך.

בהתחפשו לאוקראיני קיווה להציל את חייו. היה לי דוד בפוניאטוב

ו"ראש פלוטוס" הבטיח לחפשו ולמסור לו פריסת שלום ממני.

במרוצת הימים הבאים החלו להתרכז בלובלין פועלי הדפוס

שנדרשו ממחנות שונים. גם למחנה הנשים שלנו הגיעו נשים

אחדות מטראבניק ומפוניאטוב. באמצעותן קיבלתי דרישת

שלום מדודתי לולה קלאטקאויץ, בעלה מאיטאק ובתם רישה,

אשר חודש קודם לכן גורשו מגיטו וארשה לטראבינק יחד

עם כל בתי המלאכה מרחוב נובולפיא. הידיעות על מצבם

לא היו משמחות, סבלו רעב, אבל היו יחד. היה זה מקרה

נדיר שמשפחה תישאר זמן כה רב בחיים ואף לא תופרד.

הנשים החדשות סיפרו לי גם על דודי ויתר קרובי בפוניאטוב

אשר שהו שם יותר מחצי שנה. אבל אנשים מגיטו וארשה

שהגיעו לפוניאטוב עם הגירוש ההמוני הראשון או

השני, לא נמצאו עוד שם. בזאת נגוזה תקותי האחרונה לראות

עוד את הורי ואת אחותי הצעירה, תקוה שקמה פתאום לתחיה

לפני ימים אחדים באת שנקראו במפקד הבוקר שמותיהם

בין 120 עובדי הדפוס המבוקשים. גם למחנה הגברים הגיעו

אחדים מעובדי בית הדפוס הורשאי ואלה צורפו למפעל

המברשות שלנו. כן שמענו כי במחנה הריכוז הלובליני נמצאו

אחדים מרשימת האנשים המבוקשים.

בנתיים נערכו שתי סלקציות בקרב עובדי הכפייה של             (105)

של פועלי הדפוס מסרו ברחוב לאשנו את ילדיהן לידיהן

של נשים פולניות רחומות ובמשך שעה ארוכה עקבו בעיניים

דומעות אחרי הילדים שסובבו בלי הרף את ראשיהם הקטנים

אל אמותיהם, בלי לדעת לאן מובילות מובילות אותם הנשים הזרות.

באותם הימים של מתיחות גוברת , בעת שבבונקרים התת קרקעיים

של הגיטו התנהלו הכנות קדחתניות למרד, ניהלנו

אנו פועלי הדפוס חיי עצלות. לא היינו צריכים עוד להשכים

קום כדי ללכת לעבודה ברחוב לאשנו, מלאי מזון היה לנו –

בישלנו, איפוא, אכלנו, וכאנשים החיים בשולי המאורעות,

חיכינו לראות מה ילד יום.

יום אחד בא אלינו "האדום" ואמר, כי קיבל פקודה לעבור

עם מכונת היריה שלו לגג אחר בנקודה אסטרטגית בגיטו.

זאת היתה הפעם האחרונה שראיתיו. במחצית השניה של

אפריל 1943 תכפו היריות בעיקר ברחובות נאלאבקי, גאנשה

וזמנהוף. לעתים ראינו איך חברי הארגון הלוחם ממקשים את

הכבישים ברחובות המוליכים אל שערי הגיטו בהנחה שהנאצים

עשויים בכל רגע להכניס לגיטו דרך הרחובות האלה

טנקים ותותחים.

בערב ה 18 באפריל 1943 בפרוץ ההתקוממות, עלינו כולנו

אל גג ביתנו כדי לראות מה מרחש. בהצטלבות נאלאבקי

וגאנשה בער טנק נאצי ובחורי הארגון הלוחם היהודי

התרוצצו על הגגות, ירו במכונות יריה על החיילים הנאצים

והשליכו עליהם רימוני יד. לא ידעתי אז שזהו ליל הסדר

הראשון. שנה לפני כן, בפסח של 1942, עוד ערך אבי סדר

בדירתנו ברחוב כלודנה 15 בגיטו הקטן, ואפילו מצות היו לנו.

היריות באותו ערב של 18 באפריל 1943 נמשכו שעות אחדות

ולפתע השתרר שקט. הגרמנים סבלו אבדות כבדות ונסוגו

מן הגיטו. למחרת היום החלו להפגיז בתותחים את בתי

הגיטו וההפגזה הזאת ארכה שלושה ימים שבהם הסתתרנו

במרתף ביתנו.

ביום 21 באפריל 1943 שוב חלה הפוגה בקרבות. יחידות    (82)

גדולות של הצבא הנאצי נכנסו לרחובות הגיטו והחלו לאסוף

את עובדי כל בתי המלאכה, בכללם של בית הדפוס שלנו,

הנאצים הודיעו כי מרכזים אותנו לבדיקת תעודות וכי בעלי

תעודות נאותות  ימשיכו בעבודה. בצעידתנו דרך הרחובות

ניסקה, נאלאבקי וגאנשה בכיוון רחוב זמנהוף, ראינו איך

מכל צד מובללות קבוצות של יהודים שמספרם גדל בלי הרף

והגיע לאלפים אחדים. אך לא נפל ממנו מספר הנאצים

המזוינים: כנגד כל יהודי – חייל נאצי מזוין מכף רגל ועד ראש.

פעם בפעם הושלכה מעל גג או מתוך חלון פצצה פרימיטיבית

ועל האש הרצופה של מכונות היריה הנאציות ענו

יריות בודדות של לוחמי הגיטו המוסתרים. החלונות והגגות

לאורך נאלאבקי, גאנשה וזמנהוף היו תפוסים על ידי גרמנים.

מפעם לפעם יצאו הלוחמים ממחבואיהם התת קרקעיים וירו

בנאצים. עד לרגע האחרון החזיקו בעמדותיהם ואת הכדור

האחרון  שמרו לעצמם ולא נכנעו.

באחד החלונות ראיתי בחור צעיר שהסתתר מאחורי מזודה

וירה בנאצים שהובילו אותנו. הבחנתי כי הוא פצוע קשה

ואלה אולי רגעיו האחרונים, אך הוא לא חדל לירות . הבטתי

בבחור הזה ושאלתי את עצמי, מדוע איננו מתנפלים כולנו

על הגרמנים, פשוט בציפורנינו ובשינינו. זה לא קרה.כנראה

משום שחסרו בתוכנו המנהיגים שידחפונו לכך.. ואולי משום

הסיבה הפשוטה שלא נזל בעורקינו דם לוחמים. מכל מקום

באופן אישי נתתי לעצמי דין וחשבון שאין בי דם גיבורים

וללא כל התנגדות הלכתי אל אשר הוליכוני . אולי משום כך

נשארתי בחיים ואני יכולה להודות באמת המעציבה הזאת.

אילו גילינו גבורה ותקפנו את הנאצים בידינו הריקות, לא

היה איש מאיתנו נשאר בחיים. כולנו שימשנו מטרה לאש

ישירה של החיילים הנאצים שעקבו אחרינו בלי הרף מן

הגגות וחלונות הבתים שלידם עברנו.

לאחר שהחזיקו אותנו שעות אחדות ברחוב זמנהוף, הוציאונו

דרך מעבר מיוחד אל האומשלאג-פלאץ שבו כבר עמדה       (83)

,

את השוטר היהודי שהנאצים חיפשוהו בכל פינות הגיטו .

באמצע חודש פברואר 1943 חלה שוב הפוגה בגירושים

ויהודים חזרו ונראו ברחובות הגיטו. כן חודש המסחר עם

הצד הארי שקיבל צורה של חליפין: וילונות, כלי מיטה,

כלי מטבח ומלבושים הוחלפו בבשר, חלב, לחם וביצים.

התחלתי לחשוב על דרכים לשיפור מה של תנאי חיי. השינה

בחדר קר ועל גבי שק מלוכלך ממולא קש מרוסק, היתה

ללא נשוא. מלבד זה שרר בפברואר של 1943 קור בלתי רגיל.

יום אחד ניגשתי באמצע העבודה אל המשגיח הנאצי

שלנו וביקשתי ממנו רשות להעביר לתוך הגיטו קצת רהיטים

וכלי מיטה מן הדירות הריקות שבבית ברחוב לאשנו,

שבו נמצא בשעתו בית הדפוס שלנו.

עד לגירושים ההמוניים האחרונים שנערכו בינואר 1943,

היה רחוב לאשנו כלול בגיטו והתגוררו בו כמה רבבות

יהודים. עכשיו התרוקן הרחוב לחלוטין והוצא מן הגיטו,

באופן רשמי כבר היה שייך לצד הארי אך לא ניתנה עדיין

רשות לאוכלוסיה הפולנית לתפוס את דירות היהודים המגורשים,

כי הנאצים עוד עסקו אז בשדידת הרכוש שהניחו

היהודים אחריהם. לצורך זה ארגנו הנאצים בריגדות מיוחדות

שהלכו מבית לבית, מיינו את הדברים והעמיסום על

משאיות. אך אלה עדיין לא הגיעו אל הדירות שבבית שלנו.

הלכתי לשם עם פועלי דפוס אחדים וחיפשתי את הדרוש לי .

מראה מוזר היה לדירות הללו ורגש של מועקה תקף אותי

בהתהלכי בבתים היהודיים הריקים שהסידורים בהם העידו

על שנים ארוכות של חיים מבוססים. פה ושם ניכרה עוד ידה

החרוצה של עקרת הבית שקישטה וייפתה כל פינה. לא אחת

היתה לי ההרגשה כי הנה תצא בעלת הבית מן המטבח

ותשאלני למעשי פה... היה נדמה לי כי כל רגע אשמע

צחוקו או בכיו של ילד הקורא לאמו או לאביו. באחד

החדרים מצאתי את השולחן ערוך לסעודה. בדירה אחרת

עמד על הכיריים סיר מרק. ושוב נכנסתי לדירה שבה כיסה

אבק דק את הרהיטים ועל שולחן ליד כורסה מונח ספר פתוח,    (74)

כאילו מישהו קם באמצע הקריאה ובעוד רגע יחזור לכאן.

כך ראיתי בבהירות איך החיים נותקו ונכרתו כאן בצורה

אכזרית באמצע מהלכם. בשעון קיר גדול נעצרו המחוגים

בשעה שמונה. נדודי על פני הדירות הריקות האלו הזכירו

לי את ביתי אני, שגם הוא נראה כך בשעה שהוצאו ממנו

הורי ואחותי האניה שעקבותיהם נעלמו ואינם. הלכנו מדירה

לדירה. פה לקחנו ספה, שם תנור קטן עם צינורות כדי לחמם

את חדרנו הקר. לקחנו שמיכה, כר, סירים אחדים, צלחות

ואף ארון קטן לשים בו את הכלים. בדירה אחת מצאנו שק

פחם. הצלחנו לאסוף כל הנחוץ כדי להפוך את חדרנו הקר

לחדר מגורים חם ואנושי. היינו חייבים למהר ולהעביר את

החפצים, כי כל יום וכל שעה עלולים היו הנאצים לבוא

ולרוקן את הדירות האלה. העמסנו הכל על עגלת יד על מנת

לקחת אותה לגיטו אחרי העבודה. ברגע האחרון הגיע

מנהלנו הנאצי, כשהוא נושא בידו מיטת תינוק קטנה. הוא

שם אותה על העגלה ואמר לי בחיוך ציני: "ודאי תלדי עוד

תינוק והנה מתנתי בשבילו".

בערב, לאחר שחזרנו מהעבודה בבית הדפוס, סידרנו את

חדרנו ברחוב ניסקה ובהשוואה עם שכנינו היתה לנו דירת מותרות.

מן המזון שאספנו בדירות העזובות הכינה אחותי נינה

ארוחה טעימה.

אחותי ואני חילקנו בינינו את התפקידים. נינה עסקה

בניהול הבית ובבישול, ואני עסקתי בהברחות ובחיפוש אחרי

מזון בדירות העזובות. אחותי אהבה גם לתפור והיתה מכינה

בשביל עצמה ובשבילי שמלות ממלבושים שונים. אך היא

רעדה למראה גרמני. כל המלאכות המסוכנות עשיתי אני

ומשום כך רכשה לי נינה כבוד רב והיתה שומעת בקולי

כאילו אני הנני האחות הבכירה. אולם ברגע שנחלש הטירור

הנאצי בגיטו, חזרה נינה לשחק תפקידה של האחות הבכירה

ולא אחת הגיעו הדברים בינינו להתנגשויות קשות. לפתע

החלה נינה להזכיר לי, כי היא הקשישה ממני בארבע שנים

ועלי לציית לדברה. היתה מעמידה פנים כאילו היא לא רק       (75)

שבה עבדה קבוצה גדולה של גברים ונשים ביצור מעטפות.

ליאון מ. ניהל את המפעל ביד חזקה ולא סבל שמישהו ישמיע

ערעור כלשהו על הוראותיו החמורות. לא חלף זמן רב

והוא שם בי עין רעה משום שהעזתי להביע דעה ביקורתית

עליו. הדברים הגיעו לידי כך שאחר שבוע עבודה הרחיקני

מבית הדפוס. נוכח מחאתם של הפועלים ודרישתם להחזיר

אותי, השיב ליאון מ. כי יעשה זאת רק בתנאי שאתנצל

לפניו בפומבי. דחיתי את התנאי הזה ועזבתי את המקום. אחרי

ימים אחדים הורה ליאון מ. להחזיר אותי לעבודה, אבל מאז לא

החלפנו בינינו מילה. לעומת זאת הוספתי לקיים יחסים טובים

עם בני משפחתו – אשתו, ביתו ובנו.

אחרי חדשי סבל ארוכים של נדידה בתור "פראים" ממחבוא

למחבוא, נשמנו שתינו קצת לרווחה. כל עובדי בית הדפוס

יחד עם בני משפחותיהם היו משוכנים בבית שברחוב ניסקה 8.

לכל משפחה היתה דירה משלה והוקצבה לה מנת מזון

כסדרה. נינה ואני חזרנו לגור בחדרנו ברחוב מילה, שבו הסתדרנו

 לא רע ומיד היו לנו שם הרהיטים שארתור כהן עזר

לנו להעביר מדירתנו ברחוב כלודנה שבגיטו הקטן המחוסל.

השכם בבוקר לפני השעה 7, היינו עוברות בריצה לרחוב ניסקה

ומצטרפות שם אל קבוצת פועלי הדפוס, שהובלו בליווי

משמר אל בית הדפוס ברחוב לאשנו.

בערבים אחר העבודה היו אנשים מתכנסים בדירות ומספרים

בחוויות היום שחלף או בחדשות מעולם החוץ שמישהו

הצליח להשיגן ממקורות חשאיים. בבדידות שבחיי הגיטו היו

האנשים מתרפקים איש על רעהו. גברים שנשותיהם גורשו

או נשים שאיבדו את בעליהן וילדיהן, חיפשו להם שותפים

ארעיים לחיים. על אף הידיעות על מאות האלפים שניספו,

סירבו הגברים והנשים הגלמודים להשלים עם המחשבה שיקיריהם

אינם עוד בחיים. עדין קיננה בהם התקוה, אולי יצליחו

להינצל. אך בנתיים היה קשה להישאר גלמודים וכך

נתהוו  זוגות ארעיים.       (70)

אלה שהתחשבו בדעת השכנים היו מציגים את הגבר או

האשה שבאו אליהם בערב, בתור קרוב או קרובה שאין להם

דירה ובאו ללינת לילה. במשך הזמן התרגלו הכל לביקורים

של "הקרוב" או "הקרובה" והם כבר השתקעו בדירה שבה

התגוררו לעתים שלושה או ארבעה זוגות כאלה. דוקא הגברים

היו במקרים אלה גלויי לב הרבה יותר, ואילו הנשים השתדלו

עוד לשמור על שמן הטוב. במרוצת הימים נעשה המוסד הזה

של "קרובים" כה חשוד בעיני בני אדם, שכאשר כבר היה

למישהו שאר בשר אוטנטי, הוא נזהר מלהודות בכך. אך נשמעה

המילה "קרוב", העלו הכל חיוך של לעג על שפתיהם.

כך חיינו בתנאים אנושיים באופן יחסי עד המחצית השניה של

ינואר 1943 שבה חידשו הנאציםאת התנפלויותיהם על

רחובות הגיטו ואלפי יהודים שולחו למחנות המוות.

ב 18 בינואר 1943, בערך בשעה 5 לפנות בוקר, התעוררנו

פתע לכל יריות חזקות. חיש מהר התלבשנו ורצנו לעבר

רחוב ניסקה כדי לחדור אל הבית שבו גרו כל פועלי בית הדפוס

יחד עם ליאון מ. ומשפחתו. ברחובות לא נראתה נפש

חיה אך זמזום הכדורים אמר לנו שיורים בכיוון אלינו. פתאום

הרגשתי שמשהו פגע בעקב נעלי ושמעתי צליל מתכתי על

הכביש. באותו הרף עין נפלה חתיכת לבנה על כתפה של

אחותי. נצמדנו אל הקיר, לרגע הסתתרנו בתוך שער ואחר כך

הוספנו לרוץ עד שהגענו לחצר של ניסקה 8, שבה כבר

התאספו פועלי בית הדפוס יחד עם ליאון מ. ונחרדים התייעצנו

מה לעשות. ליאון מ. הציע כי הנשים שיש להן ילדים יתחבאו

בבונקרים של הבית, וכך נעשה. אלה שהועסקו ישירות בבית הדפוס

התייצבו בשורות כמו בכל יום וחיכו לחייל הנאצי

שהיה מוליכם אל העבודה. אחר חצי שעה הגיע הגרמני. בהעיפו

עין על הנאספים הבחין מיד בהעדרם של נשים וילדים

רבים. הוא הבין מה ארע ואמר בחיוך: "אין לכם מה לפחד,

אתם היהודים שלי ולא יאונה לכם דבר. נו, לעבודה!"

עם הנאצי בראש צעדנו דרך רחובות הגיטו המצומק. לפני

שנתיים היו בגיטו למעלה מחצי מליון יהודים. עתה נשאר        (71)