הוכנסנו לאולם גדול ונצטוינו לחכות בעמידה. הנשים
בקבוצתנו החלו להתלחש ביניהן וכמעט כולן היו משוכנעות
כי ראואנסבריק היא תחנתנו האחרונה וכאן ישיג אותנו הגז.
מדוע כאן דוקא – לא ידע איש. זו היתה תחושת רוב
הנשים. אני עצמי לא נפחדתי. פשוט לא נתקבל על דעתי
שהגרמנים יובילונו מפולין במיוחד לגרמניה כדי להשמיד
אותנו כאן, בעוד שיכלו לעשות זאת באושויץ בקלות ובמהירות.
רבה יותר.
הענין הזה לא העסיק אותי אף לרגע, לעומת זאת משכו
את תשומת לבי המשגיחות של המחנה. נשים מוזרות כאלה
לא ראיתי מימי. האמת היא שבמבט ראשון לא הייתי בטוחה
אם נשים הן או גברים. כולן היו רזות וגבוהות קומה, ללא
כל סימני נשיות. כולן נעלו נעליים וגרביים גבריות, לבשו
שמלות צרות ומקטרונים גבריים עם חולצות ועניבות כשל
גברים. לכולן שערות גזוזות קצר "א לה גרסון". במלה
אחת – גזע מיוחד, מן תערובת של גבר ואשה, ממויינות לפי
קומתן ומראן הפיסי.
במשך הלילה רשמו והאכילו אותנו וכאשר רק הכחיל היום
הועברנו לצריפים אחרים, לא כל כך נקיים. בצריפים החדשים
מצאנו נשים רבות מכל הלאומים, שדיברו בשבעים לשונות –
מגדל בבל אמיתי.
האחראית בצריף שלנו היתה גרמניה ארית צעירה בעלת
שערות בלונדיניות נהדרות, אך עוזרתה, ארית אף היא, נמנתה
עם הנשים מטיפןס גברי. גם קולה ותנועותיה היו כשל גבר.
ראואנסבריק היתה מחנה נשים ובמשך שלושת החדשים
שבהם שהיתי שם ראיתי רק פעמים אחדות גבר אמיתי. אף
הקצינים והרופאים הגרמנים נכנסו לעתים נדירות לתוך
המחנה שבו עמדו צריפי הנשים. לא נזקקנו לזמן ןרב כדי
לתפוס כי מחננו הוא קן של נשים לסביות מנוונות. לא
אחת היינו עדים להתפרצויות של קנאה מצד האחראית
לצריפנו כלפי "מחציתה השניה". תכופות ראינו את הזוגות
מתחבקים ומתנשקים, ולעתים גם מתקוטטים. מחזות אהבה (162)
אלה עוררו בי בחילה ולעתים קרובות הייתי צריכה לאמץ
כל כוחותי כדי לא לפרוץ בצחוק. ברם שמחתי שהנאציות
הללו קיימו בקפידה את מצוות "טהרת הגזע" ולא הציקו לנו...
בדרך כלל היה מצבנו לא רע בראואנסבריק. הנשים מן
המשלוחים הקודמים עבדו קשה בבית החרושת ללבנים או
בחטיבת עצים ביער סמוך. כמעט כל יום היו ביניהן פצועות
וגם מקרים של איבוד יד או רגל. אך קבוצת הנשים שלנו
עשתה מעט מאד. מדי פעם היו שולחים אותנו לעבודות
קלות, אך לרוב היינו אחר מיפקד הבוקר נשארות בצריף
ושוכבות על האיצטבה. גם האוכל היה טוב בהרבה מבאושויץ.
אבל העובדה שחסרנו תעסוקה קבועה החזיקה אותנו
באי שקט מתמיד. כי לא ידענו
מה יביא לנו יום המחרת. כמעט
כל יום נלקחה מצריפנו אשה שלא חזרה לעולם. ידענו
שמצויה במחנה איזה מעבדה סודית שבה עוסקים מדענים
גרמנים בניסויים ביולוגים שונים ותחת להשתמש בעכברים
או ביצורים אחרים, משתמשים הם לצורך ניסוייהם בנשים
יהודיות. לכן התעוררה כל אחת מאתנו כל בוקר ברגש של
פחד, אם לא עליה נפל היום הגורל המר להיות מוצאת אי שם.
משום כך נשמנו כולנו לרווחה כאשר בוקר אחד הודיעה
האחראית כי מעבירים אותנו למחנה אחר. בפעם הראשונה
ראינו אז במחנה קבוצה גדולה יותר של גברים אמיתיים
שבדקו אותנו והכירו בכל נשי קבוצתנו כבעלות כושר עבודה.
לאחר שכל אחת קיבלה כיכר לחם, הובלנו לרכבת משא,
שכבר חיכתה בתחנה. לאן לוקחים אותנו ומה טיב העבודה
המחכה לנו – לא ידענו. אך היינו מאושרות על שיצאנו
מראואנסבריק, שבה ריחף מעלינו תמיד הסיוט של המעבדה
הנאצית הסודית.
לא היה לנו מושג אם הלחם שקיבלנו נועד להספיק לנו
ליומיים או לשלושה ימים וכאשר רק זזה הרכבת, התנפלנו
כולנו על הלחם הטרי וממש בלענוהו. לא אחת סבלה אחר כך
כאבי בטן. אך למזלנו לא ארכה הנסיעה אלא שעות
אחדות ובשעה מוקדמת אחר הצרים ירדנו מן הרכבת בתחנה (163)
