יום לחטוף מנה הגונה של מרק ומובן שבשבילנו נשאר פחות.

ליאוניה וחברותיה טענו כי אין בכך כל עוול מאחר שאנו

בין כה וכה מקבלות את מנותינו ומה שנשאר כל יום בדוודים

לוקחים כרגיל הקאפו. אך הן לא צדקו, כי עוד לפני שהוכנסו

הדוודים, נהגה "אצולת המחנה" – הקאפו ועוזריהם –

להוריד לעצמה את החלק הטוב והסמיך ביותר של המרק.

פעם אחת החלטתי אף אני לנסות את מזלי בחטיפה. בדיוק

הייתי רעבה מאד וממורמרת על החטפניות שהלעיטו את

עצמן על חשבוננו במנות מרק אחדות. בחקותי את הטכניקה

שלהן, הסתתרתי בפינה וחיכיתי להכנסת הדוודים. ברגע

שהתקרבו המבשלות קפצתי ממקומי, מילאתי מלוא הסיר

וברחתי. הללו צרחו וקיללו בכל השפות, כי לא ידעו מהי

שפתי. ואכן, אותו יום מילאתי כרסי כראוי, אך הרגשתי עצמי

מבויישת ומושפלת ונשבעתי לא לחזור עוד על המעשה הזה.

                                  * * *

בערבים אחרי המיפקד, נהגנו לעתים להתכנס בקבוצות

קטנות על האיצטבות ולשוחח על ספרים שמישהו מאתנו

קרא פעם, או על סרט שראה. אחדות מאתנו בעלות קול ערב ,

שרו שירים או דקלמו מיצירותיהם של משוררים אהובים,

שהיו עוד שמורות בזכרוננו מימי בית הספר. ברגעים כאלה

שכחנו את הרעב ואת המציאות הטראגית שסובבה אותנו.

לרגע נישאנו לעולם אחר – לעולם של חלומות.

חסרנו במחנה לוח ותכופות לא ידענו את התאריך. אך היו

במחנה אנשים, שהלוח היה תקוע בזכרונם והם שהזכירו בואו

של חג. כך נודע לנו בסתיו  ב27 בספטמבר 1944 כי ביום זה חל יום כיפור.

הידיעה הגיעה אלינו יומיים לפני החג והחלטנו לצום.

פנינו אל האחראית בצריף, יהודיה אף היא, ושאלנו אם אפשר

שביום כיפור נקבל את המרק בערב, במקום ב-12 בצהריים.

היא הבטיחה לסדר את הדבר במטבח.

ערב יום כיפור קיבלנו כרגיל בשעה שתיים עשרה את מנת

המרק שלנו ופרוסת לחם. את המרק אכלנו ועל הלחם שמרנו

לערב "לסעודה המפסקת". ואכן, למחרת היום לא הובאו                    (154)

דודי המרק אל צריפנו. בהפסקת הצהריים שכבנו על האיצטבאות,

הזכרנו את הקרובים והיקרים שנעלמו בעשן הכבשנים,

ולא אחת בכתה מר.

בשובנו בערב מהעבודה, פנינו אל האחראית שתביא את

המרק. אחרי דקות אחדות חזרה והודיעה כי לא נקבל – לא

מרק ולא לחם. למחאותינו החריפות השיבה, כי לא היינו

צריכות להיות טפשות כאלה ולצום במחנה. לא עזר דבר,

רעבות וממורמרות שכבנו על הקרשים הערומים.

אותו לילה מתה אחת מן הנשים ההונגריות שבצריפנו.

אפילו לא ידענו מתי קרה הדבר. כאשר לא קמה בבוקר אל

המיפקד, ניסו להעירה, אך גופה היה קר וקשה. הנשים שניקו

את הצריף, שמו את הגופה על עגלה והובילוה לכבשן.

בירושתה הדלה – שמלה קרועה, זוג נעליים וחולצה –

התחלקו שכנותיה לאיצטבה. כולנו הלכנו כרגיל לעבודה

ובשעה שתיים עשרה קיבלנו  סוף סוף מעט מרק ופרוסת לחם.

ימים אחדים אחרי יום כיפור העירו אותנו בשעה מוקדמת

מן הרגיל והעבירונו אל שדה הנשים "ב" שעמד ריק. כמה

ימים לפני כן עוד ראינו בשדה הזה נשים שנראו עצובות

כמונו עתה היה השדה ריק ובצריפים היו מפוזרים חפצים

שונים. נצטווינו לאסוף את החפצים ולשימם בערימה לבדיקת

הגרמנים. הוזהרנו כי עונש חמור ביותר נשקף למי שיקח

משהו לעצמו או ילבש משהו.

התהלכתי על פני הצריפים והסתכלתי בבגדים הבלויים

ובנעליים המעוקמות שהניחו אחריהן הנשים שנעלמו. פה

ושם היו מוטלים פרוסת לחם מעופשת, שק קרוע וקטנות

אחרות. על איצטבה אחת מצאתי מחט תקועה בפיסת נייר.

מחט במחנה שווה זהב. מהר הסתכלתי סביבי אם רואה אותי

מישהו ותקעתי את המחט בקפל שמלתי.

על איצטבה שניה מצאתי זוג מכנסי ספורט במצב טוב. זה

היה אוצר אמיתי. לא חשבתי הרבה ובמהירות משכתי עלי

את המכנסיים, אף שידעתי היטב את הסיכון שאני מסתכנת

בו. האחראית בצריף או הקאפו יכלו בקלות להיזכר כי זה               (155)