ארכיון הבלוג

‏הצגת רשומות עם תוויות ולאדאק ציפל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ולאדאק ציפל. הצג את כל הרשומות

26 בנובמבר 2019


ידידי אדאק ש. וולאדאק ציפל, ולאחר שסחבוני כשעה,
התפזרה קצת הנפיחות ברגלי ולאט התחלתי לצעוד בעצמי.
השומרים הנאצים לא הבחינו בכך כי ידידי החזיקוני באמצע
הטור וכך נסחבתי אחריהם.
אולם כעבור שעות אחדות אפסו כוחותי ופשוט לא יכולתי
לנשום. ניגשתי אל קצה הטור ופניתי אל הגרמני הראשון
שראיתי בבקשה להושיבני על העגלה. במקרה היה זה אחד
המשגיחים ממחנה ראדום, שהכירני היטב, כי לא אחת נהג
להוציאני מן הקבוצה ולשלחני לאיזו עבודה מיוחדת במטבח,
במחסן הבגדים, או בבית החולים, זה היה בזמן שעוד השתייכתי
אל כוח המילואים של המחנה. הנאצי הזה היה אדם
צנום ושקט כבן 35, והוא התאהב באחת האחיות הרפואיות
במחנה בשם האנקה רוזנברג. כאשר פניתי אליו שיעלה
אותי על עגלת המוות, מדד אותי בעיניו מלמעלה למטה ואמר
ברוגז: "אחר כך!"
הייתי חלשה מאד, אך בנעלי הבד המרווחות פג קצת הכאב
ברגליים וגם שמש האביב המחממת עודדה קצת את רוחי.
הנאצי כנראה שכח את בקשתי וגם אני לא פניתי עוד אליו
בענין העלאה אל העגלה. עוד נשענתי על שני שכני, אבל
לא היה עוד צורך לשאת אותי.
למזלי חלף היום הזה בשקט יחסי. אמנם צעדנו בלי הפסק,
אך לא רצנו עוד, ופעם אחת בעברנו על פני אגם, אף
הורשינו לשאוב קצת מים. התרחקנו יותר ויותר מן החזית
הרוסית ועובדה זו כנראה היתה לה השפעה מרגיעה על
שומרינו הנאצים.
לפנות ערב הגענו לטומאשוב-מאזוביאצקי. בתחנת הרכבת
השוכנת מחוץ לעיר, הפרידו הגרמנים בין הגברים והנשים.
לעינינו התרחשו אז מחזות מזעזעים של פרידה. בני זוג עם
ילדים התחלקו בהם: הגברים לקחו אתם את הילדות . באופן
אכזרי קרעו הנאצים את הגברים מעל נשותיהם המחבקות
אותם, וקבוצת הגברים הובלה מיד בכיוון בלתי ידוע. אחותי
נינה היתה מאוד מדוכאת מן הפרידה מחתנה ולאדאק ציפל,          (140)





וידידתי אידית נתקפה בהיסטריה בשעה שהשומר הנאצי
קרע אותה מזרועות בעלה.
לאחר שהגברים נעלמו מעינינו, סידרו אותנו הנאצים
בשורות ודרך רחובות צדדיים הוליכונו אל בית הכלא של
טומאשוב-מאזוביאצקי. בערב אביבי ושקט זה נראתה העיר
כמקום נורמאלי ושקט. אנשים טיילו ברחובות ולא היה סימן
של נזק מלחמתי. בבית הסוהר הוכנסנו לאולם גדול בקומה
השלישית, וברגע שנכנסנו, נפלנו כולנו על הרצפה הערומה
כדי לנוח מהצעדה הארוכה, אך מיד נשמע צלצול הפעמון
ונצטווינו לרדת לחצר שם קיבלנו מרק ולחם. גם אני ירדתי,
אף על פי שבקושי הנעתי את רגלי. לקחתי את מנת האוכל
ובהישעני על נינה ועידית, חזרתי וטיפסתי אל הקומה השלישית
והשתטחתי על הריצפה.
למחרת היום לא יכולתי עוד בשום אופן לעמוד על רגלי.
על אף צלצול הפעמון לא ירדתי לקבל את מנת הקפה והלחם.
למזלי לא נערך מיפקד בחצר, כי הבריחה מן הכלא היתה
בלתי אפשרית. במשך שבוע שלם שכבתי בפינה ולא זזתי
מן המקום, ונינה ואידית חלקו עמי במנות האוכל שלהן.
אחרי ימים אחדים סרה הנפיחות מרגלי. גם החום נעלם
והתחלתי לרדת לחצר לחלוקת האוכל. בסוף השבוע השני
ערכו הנאצים סלקציה וקבוצה גדולה של נשים נשלחה
בכיוון בלתי ידוע. אני נמצאתי בריאה והושארתי בקבוצה
שצויינה כ"מוכשרת להמשיך בעבודה".                  (141)




22 בנובמבר 2019

















ברגע שהתאחדו שני המחנות לא יכולתי עוד להמשיך
במסחר במזון, כי לעובדי הדפוס ולאחרים במחנה היו מקורות
טובים יותר לקניית מזון ובמחירים זולים יותר. אדאק הציע
לי איפוא, כי תחת להבריח מזון, שבו לא יכולתי עוד
"להתחרות", אשתדל להשיג מידידי הפולנים כמה בקבוקי
יי"ש והוא יפתח מסבאה במחנה. ההמצאה הנועזת הזאת של
אדאק נראתה לי בלתי ריאלית, אבל הוא לא הרפה מן הענין
ותוך ימים אחדים הביאו לי ידידי הפולנים שני בקבוקי יי"ש
שהסתרתי מתחת למעילי. אדאק השיג איך שהוא קרש וכוסיות
אחדות, הכין כריכים קטנים לקינוח ובפינה בצריף, ליד
משכבו, אילתר כעין מזנון בשם המשונה "תחת זנב הסוס".
עוד לפני שהשגתי את המשקה, חיפש אדאק שם מתאים
למפעלו וכל השמות שהעלה הוא עצמו או הצעתי אני, לא
נתקבלו על דעתו. פעם אחת בלכתו עם קבוצתו לעבודה
בבית הדפוס, הבחין בשדה קווצת שערות של סוס – וזו
נתנה לו את ההשראה... הוא קלע צמה משערות הסוס ותלה
אותה יחד עם שלט "באר תחת זנב הסוס", ליד משכבו בצריף.
את הקרש עטף בנייר עיתון, העמיד את הכוסיות, סידר את
הכריכים – והעסק פרח. כל אימת שהמפקחים הנאצים
התקרבו אל הצריף, כיסה אדאק את הבאר בשמיכה. לעומת
זאת כאשר הגיעו שוטרים יהודים, כיבדם ב"לחיים" בכוסיות
הגדולות ביותר.
כך פעל העסק על הצד הטוב ביותר משך שבועות אחדים
ואיש לא השתכר חלילה. אך רבים מיושבי המחנה היו להם
בזכות כוסית היי"ש רגעים של רוממות רוח, ואנשי קבוצתנו
הקטנה – אדאק ש. ולאדאק ציפל, אחותי ואני – יכולנו
בדרך זו לשפר את מזוננו.
*  *  *
מזמן לזמן ברח מישהו מן המחנה על מנת להסתתר בצד הארי.
על אף השמירה המעולה שהוטלה עלינו, היתה בכל
זאת בשעת העבודה בבתי המלאכה השונים אפשרות לברוח.
אבל הבריחה מן המחנה עצמו היתה בלתי אפשרית. משום               (132)
כך היו הכל מופתעים כאשר נעלמה פתאום לילה אחד מצריפנו
נערה יהודיה צעירה, חנה פישמן. הנאצים חיפשוה במחנה
כולו, מנו וחזרו ומנו את קבוצת הנשים שלנו ובשום אופן
לא יכלו להבין כיצד הצליחה חנה פישמן לברוח בלילה.
זמן קצר אחרי זה נעלם בליל חושך תעשיין העורות היהודי
העשיר בנימין רוזנבלט. הפעם ניצבו הנאצים ממש על ראשם
ונברו בכל פינה. הם אפילו חיפשו בעזרת מקלות ארוכים,
בבית השימוש, כי בהיותם בטוחים שאי אפשר לברוח מן
המחנה, חשבו הנאצים שאולי נפל לבית השימוש.
חידת היעלמם של חנה פישמן ובנימין רוזנבלט גברה עוד
כאשר דברים שונים במיוחד דברי מזון החלו להיעלם במחנה
באופן מסתורי. עובדי הדפוס נהגו לפני היציאה למיפקד לשים
את המזון המוברח שלהם על האצטבאות אך בשובם אל
הצריף, לא מצאו עוד את חבילות המזון. זאת היתה חידה
סתומה, כי אל הספירה במיפקד היו חייבים כל יושבי המחנה
להתייצב – חולים כבריאים, בעלי עבודה קבועה כמו בעלי
עבודה זמנית. כולם בלי יוצא מן הכלל היו חייבים לצאת
למיפקד ובכל זאת נעלמו דברים בלי הפסק. נמצאו אנשים
בעלי אמונות הבל, שטענו בכל הרצינות כי שדים חדרו למחנה.
חידת ה"שדים הרעבים" נמשכה שבועות אחדים – עד
שהתנפצה. בוקר אחד נכנסה למחנה משאית גדולה עמוסה
צינורות ביוב כבדים. בשעה שהחלו לפרוק את הצינורות,
הבחינו שהאדמה מתחת למשאית שוקעת. הנאצים הבינו
מיד, שגילו בונקר תת קרקעי. מיד הזעיקו אזעקה גדולה
כאילו גילו מבצר נורא. הביאו כלבי משטרה, קבוצה גדולה
של  פועלים מצויידים באתים וחיילים מזויינים שנצטוו לשמור
על כל יושבי המחנה.
תוך שעות אחדות נתגלה הבונקר ובו נמצאו חנה פישמן
שלושת אחיה ובנימין רוזנבלט, שאותו חיפשו הנאצים בחריצות
מיוחדת. חנה פישמן היתה נערה נפלאה, מכובדת על כל
אנשי המחנה. היתה גבוהה ומוצקה, ובעלת אופי חזק ביותר.            (133)



21 בנובמבר 2019


היינו יושבים על ערימת הקרשים שבאמצע כיכר המחנה.
הנושא המרכזי של השיחות היה תמיד השאלה, אם נגיע חיים
לסוף המלחמה. כל אחד היו לו השערות משלו על מה שיקרה
בעת שיתקרבו אלינו הצבאות הסוואטים. אחדים סברו שעלינו
להישאר במחנה ולחכות כאן לשחרור. דעתם של אחרים
היתה, שיהיה עלינו לברוח מאחר שחששו כי ברגע האחרון
ישמי'דו אותנו הנאצים או יוליכונו מערבה.
אחת הנערות היהודיות, טושה ליכטנשטיין, שאתה התידדתי,
סיפרה לי שהיא מקבלת מכתבי אהבה מבחור פולני
שאחותו עובדת בבית החרושת והיא מביאה לה את המכתבים.
הנערה היהודיה והבחור הפולני התראו רק פעם אחת
ובהזדמנות זו החליפו מלים אחדות בלבד. זה התרחש ערב
אחד בעת שהבחור חיכה לאחותו ליד שער בית החרושת.
מאז קיבלה ממנו טושה מכתבים תכופים שבהם הציע להבריח
אותה מן המחנה ולהסתירה עד סוף המלחמה.
טושה נמצאה במחנה יחד עם משפחתה: אמא, אבא וגם
סבא. היתה זו משפחה אדוקה מכובדת מראדום. הסבא נשא
גם במחנה את זקנו. הגרמנים לא ראוהו מעולם והשוטרים
היהודים סייעו לו להסתתר. הליכטנשטיינים זכו ליחס מיוחד
מצד יהודי ראדום שבמחנה והכל השתדלו לעזור להם.
טושה ואמהחולת הריאה ישנו בצריף לידי ובלילות שמעתי
תכופות את שיחותיהן על המקרה המוזר עם הבחור הפולני.
האם התחננה אל בתה שתעבור לצד הארי אל הבחור הפולני,
שבנתיים נודע כי מוצאו ממשפחה הגונה. אך טושה לא
רצתה בשום אופן להפרד ממשפחתה.
לא חלף חודש ותוך ימים אחדים מתו האם והסבא. זמן
קצר אחרי כן נעלמה טושה מן המחנה. לפנות בוקר יצאה
יחד אתנו לעבודה במפעל הנשק ולפנות ערב עברה
בעזרת ניירות מזוייפים לצד הארי, דרך השער שבו יצאו
הפועלים הפולנים. כאשר נתגלה בעת המיפקד בערב היעדרה
של טושה. נלקח אביה לחקירה והוא ספג מכות רצח כדי
שיגלה מקום מחבואה. מקץ לילה של עינויים נוראים, והוא            (130)





עוד שותק, הוציאוהו בבוקר אל כיכר המחנה ותלוהו ברגליו,
ראשו למטה. כך היה תלוי ימים אחדים והוכה בלי הרף, אך
על מקום מחבואה של ביתו לא אמר מלה. בסוף הרפו ממנו
הנאצים, אבל אחרי שעות אחדות מת האיש בבית החולים
של המחנה. איני יודעת אם נודע אי פעם לטושה על יסוריו
ומותו של אביה.
בתחילת אוקטובר 1943 פירקו פתאום הנאצים את הגדר,
שהפרידה בין שני המחנות, והתקינו מחנה אחד. באופן בלתי
צפוי חזרתי והתאחדתי עם אחותי נינה ועם קבוצת עובדי
הדפוס הוורשאים. בערבים, אחר העבודה, בילינו יחד. נינה
הביאה תכופות כריכים של לחם לבן ונקניק שקנתה בעזרת
קשריה בבית הדפוס. גם חברתי אידית דאגה לי ולעתים
קרובות היתה סרה אלי לצריף לפני צאתה לעבודה בבוקר
ומביאה לחם וריבה.
ואכן, מאז נתאחדו שני המחנות לא סבלתי עוד רעב ומצב רוחי
הוטב בכללו. אך בהשוואה לתנאי העבודה בבית הדפוס
עדיין היה בית החרושת לנשק מחנה ריכוז. הצריפים של עובדי
הדפוס היו גם נקיים יותר מצריפינו ועל אף האיסור החמור
היו הגברים והנשים שבמחנה מבקרים בערבים אלה את אלה.
היו זוגות נאהבים, חתנים וכלות, וכן קם לתחיה המוסד של
"דודנים" ו"דודניות", שהיה נפוץ מאד בחדשי הזוועה האחרונים
של גיטו וארשה, עת נשים וגברים גלמודים ששכלו
כל יקיריהם, התגעגעו לנפש קרובה.
אדאק ש. העליז וולאדאק ציפל סיפרו לי סיפורים פיקאנטיים.
רבים על זוגות שונים שנתקשרו בין עובדי הדפוס במשך
החדשים שהייתי מרוחקת מהם. בין השאר סיפר לי ולאדאק,
כי האשה המכונה "מאנקה קילומטר", גם היא מצאה לה
סוף סוף בן זוג. כשם שהוא היה גוץ ושמן, כך היתה היא
גבוהה ורזה כאיטריה. ולאדאק כינה אותה "מאנקה קילומטר".
הנימוק לשם המשונה היה בכך, שברגליה הארוכות צעדה
במהירות בלתי רגילה. הכינוי דבק בה ואיש לא קרה אותה
אחרת מאשר "מאנקה קילומטר".