יימצאו בוארשה, ואת היתר עלינו לשלם אחרי שחרורם.
בפחי נפש יצאנו לרחוב בלי ללדעת מה לעשות. לא זו
בלבד שלא היה בידנו סכום גדול כזה, אלה שכהן והלר גם
אסרו עלינו באיסור חמור לספר למישהו על הענין. גם לא
היה לנו עם מי להתייעץ. כמעט כל ידידי אבי כבר גורשו,
החלטנו איפוא, בלי מחשבות רבות, למכור כל מה שהיה
ברשותנו כדי להציל את ההורים ואת האניה בת השבע.
בהשכמת הבוקר של 2 באוגוסט 1942 הלכנו אל כהן והלר
כדי לקבוע את הזמן ואת האיש שאצלו נפקיד את עשרים
אלף הזלוטי הראשונים שכבר היו מוכנים אצלנו. להפתעתנו
אמרו לנו שני סוכני הנאצים, כי בעוד יום יודיעו לנו על כך.
ברם בערבו של אותו יום בא אלינו מכר, שוטר יהודי, וסיפר
כי כהן והלר נורו. הוא גם סיפר פרטים על נסיבות המקרה.
בשעות אחר הצהריים באו לבנין משטרת הגיטו כמה קציני-
גאסטפו גבוהים ובצעדים מהירים נכנסו למשרדם של כהן והלר.
מיד נשמעו זעקות יאוש. שהוחרשו על ידי יריות צפופות.
לאחר שעזבו קציני הגאסטפ ואת המקום, נמצאו כהן והלר
הרוגים, כשראשיהם מפולחים בכדורים ומכוסים בשקים.
רק יום לפני כן נראו אותם אנשי גסטפו זוללים וסובאים
באחת ממסעדות הגיטו בחברתם של כהן והלר.
איש בגיטו לא הזיל דמעה על מותם של כהן והלר, אך
לנו אמר קיצם, שפרחה תקוה אחרונה להציל את הורינו ואחותנו.
הגירושים מן הגיטו נעשו אכזריים יותר ויותר. יום, יום
שולחו אלפי יהודים ומאות מהם נורו ברחובות בעת המצעד
אל האומשלאג-פלאץ. פועלי בית הדפוס שלנו אשר ביום
הטראגי של 27 ביולי (1942) נעדרו מן העבודה, או כאחותי ואני
עזבו את המקום בדיוק לפני בוא הנאצים, חזרו לעבודה.
בבית הדפוס נשארו סבתא, נינה אני וכעשרה עובדים עם
משפחותיהם. היינו חייבים להשלים הזמנה גדולה, שקיבל אבי.
העובדים היו אמנם כולם בעלי מקצוע טובים וידעו מה
עליהם לעשות, אולם היה צורך במישהו שיפקח על העבודה (38)
נינה עסקה בעבודות המשרד, ניהלה את הפנקסים והוציאה
את החומרים הדרושים. ואילו אני בת החמש עשרה, החלטתי
לקבל עלי את תפקיד הפיקוח על עבודת הפועלים. ברם, לא
הייתי בטוחה אם יצייתו לי. שוחחתי על כך עם אחד העובדים
הותיקים שלנו, איגנאץ שעבד אצל אבי עוד לפני הולדתי,
וביקשתיו לעמוד לימיני בשעה שאתקל בקשיים עם צוות העובדים.
חששותי לא היו בלי יסוד. כל העובדים הכריזו שביתה
כמחאה על נסיוני לקבל לידי את ניהול המפעל. כל אחד מהם
סבר שהוא מתאים יותר לתפקיד זה. מיד הבנתי כי ברגע
זה תיוולד או תמות סמכותי והחלטתי לפעול במרץ ובהחלטיות.
כינסתי את הפועלים ובלי הרהורים רבים אמרתי להם
כי אם לא יחזרו מיד לעבודה אדרוש מן המשגיח הגרמני
שיקבע לי פועלים אחרים.
בעוד המלים יוצאות מפי, הרגשתי כי משהו נשבר בקרבי .
חשתי בושה מן האיום שהשמעתי בקלות כזו ותגובתי הראשונה
היתה לבטל את האיום ולהתנצל. אך הופתעתי לראות
את ההשפעה המחשמלת של דברי על הפועלים. בלי לומר
מילה חזרו לעבודה וקיימו כל הוראותי. אחותי הטיחה טענות
מרות נגדי ואמרה שאני "סחטנית קרת רוח". אולם מוזר
הדבר כי מרגע זה החלה נינה להתייחס אלי בדרך ארץ,
כאילו אני הייתי האחות הבכירה.
עד מהרה החלו אסונות לרדת על ראשי בזה אחר זה. בוקר
אחד בצאתי לסדר משהו בשביל המפעל, נפלתי בידי הנאצים
שאספו אותה שעה ברחוב גאנשה קבוצה גדולה לגירוש.
מסמכי לא עמדו לי ונדחפתי לתוך משאית שהחלה לנסוע
בכיוון ה אומשלאג-פלאץ.
בדרך, באחת הסימטאות הצרות בגיטו, עברה קרוב מאד
למכוניתנו "ריקשה",
שנהג בה צעיר העובדים במפעלנו,
מוניאק, אחיו הגדול של חברי לשעבר לספסל הלימודים.
מוניאק בן ה – 22 היה נשוי והיה עליו לקיים גם את אמו ואחיו
הקטן. עם הקמת הגיטו ביקשתי מאבי שימצא בשבילו איזה (39)
