שדימו בנפשם כי גם בגיטו רודפים אחריהם. הוסיפו איפוא

לרוץ ואיבדו זה את זה. מזועזעת עמדה האשה לבדה בגיטו,

שבו לא הכירה אדם ולא ידעה איך למצוא את בעלה. רק

סיפרה לי, כי הוא גבר גבוה בגיל ארבעים בערך, כי גם

שערותיו אדומות ובידו כנור בנרתיק.

העליתי את האשה לחדרי ואחדים מפועלי הדפוס שלנו יצאו

לרחובות הגיטו לחפש אחר האיש עם הכינור. הגיטו כבר

היה אז "גזום" כראוי ובסך הכל היו בו כעשרה רחובות,

שהיו אמנם מלאים אדם, אך את האיש עם הכינור מצאו עד

מהרה.  המשימה לא היתה לא היתה קשה ביותר, כי לא נמצא בכל

הגיטו עוד יהודי שיתרוצץ מבוהל כמוהו עם  כינור תחת

 הזרוע ויחפש את אשתו.

הפגישה בין בני הזוג אחר פרידה של כרבע שעה היתה

כה נרגשת, שלא רק הם אלא כולנו מסביב הזלנו דמעות.

הזוג נשאר ללון אצלנו ולמחרת השיגו חדר. ימים אחדים

לאחר מכן לקחתי את האשה, אידית, (שם משפחתה

מן הבית צימרמן) לעבודה בבית הדפוס ובעלה השיג עבודה

בבית מלאכה אחר. בזכות עבודתה של אידית בבית הדפוס

נרשם גם בעלה אדולאק, ברשימת עובדי הדפוס. שהועברו

ממחנה לובלין לגיטו ראדום.

אדולאק מעולם לא נפרד מכינורו. זה היה המטען היחיד         

שלקח איתו מן הגיטו בוארשה למאידאנאק וגם בבואו לראדום

הביא אתו את הכינור. במשך החדשים האחדים שנמצא יחד

אתנו בגיטו, נעשה אדולאק דמות פופולרית בין יהודי ראדום.

כל אימת שניגן בערב בדירתנו, התאספו אנשים רבים ליד

ביתנו וערכו לו תשואות נלהבות.

השקט היחסי ששררבגיטו ראדום עורר בנו את האשליה כי

שוכנים אנו בפינת פלאים שהנאצים שכחו על קיומה וכי

האלפים האחדים של יהודי ראדום, וקבוצתנו הורשאית בכללם

י- יגיעו כאן חיים אל קץ המלחמה. אך היה זה חשבון כזב,

כי לא חלף זמן רב והנאצים נזכרו גם בגיטו ראדום.

מאחורי ראדום נמצא בית חרושת פולני גדול לנשק. עם            (116)

הכיבוש הנאצי קיבל מפעל הנשק האוסטרי הידוע "שטייאר"

את הנהלת בית החרושת לידיו והוחל בו בעבודה בשלוש

משמרות. היהודים שהועסקו בבית החרושת התגוררו במחנה

שכן. בימי ראשון לשבוע הרשו הגרמנים לקבוצות יהודים

שהיו פנויים מעבודה, לבקר בגיטו הראדומי. גם יהודי ראדום

קיבלו תכופות רשות לבקר את יהודי המחנה שליד מפעל

הנשק. הקבוצות מן הגיטו ומן המחנה לווו תמיד על ידי

משטרת הגיטו היהודית.

באחד הימים בשוב יהודי הגיטו מביקור במחנה של עובדי

הנשק, הביאו אתם את החדשה שליד הצריפים הישנים במחנה

מוקמים והולכים במרץ רב צריפים חדשים.

מיד הבינונו ,

שהצריפים נבנים למעננו, יושבי גיטו ראדום. האישור לסברה

לא איחר לבוא. הנאצים החלו לדבר גלויות על חיסול גיטו ראדום

ואגב כך הטעימו, כי רק חלק מן האוכלוסיה יועבר

למחנה שליד מפעל "שטייאר". גורלו של החלק הנותר לא

היה בגדר סוד בשבילנו הורשאים.

בוקר אחד החלו החטיפות וחזרו ונשנו המחזות הטראגיים

של ניתוק הורים מילדיהם, נשים מבעליהן – מחזות מוכרים

לנו היטב מגיטו וארשה. בכך נסתיימה התעסקותי במילוי

מקומן של נשים בעבודה מחוץ לגיטו. הנשים שתחילה שילמו

לי בעד מילוי מקומן, יצאו עתה בעצמן לעבודה כי עקב

החטיפות לא רצו עוד להישאר בגיטו. בגיטו ראדום לא

היו בונקרים ולא היתה כל אפשרות להסתתר. ידענו כי

מחנות לובלין על תאי הגאזים שלהם קיימים עוד וכי האנשים

הנחטפים ברחובות הגיטו הראדומי נשלחים ישר לשם. לכן

הזעקתי את ידידי שישיגו לי מקום עבודה בבית הדפוס או

בבית החרושת לנשק. ערב אחד הביא לי ידיד שעבד במפעל

הנשק תעודת עבודה ולמחרת התייצבתי עם חבילת חפצי

מתחת לזרועי בטור האנשים שעמדו לצאת לעבודה במפעל

הנשק, ואילו אחותי נינה הוסיפה לעבוד בבית הדפוס. אלה

מאנשי הגיטו שחסרו תעודות עבודה, הועמסו על משאיות

והובלו לרכבת – למסעם האחרון, אל המוות.

מעשירי ראדום. אני הייתי בין הקורבנות הראשונים של

מעשה מרמה זה, אך לא העזתי למחות, כי לא רציתי להזיק

לאחותי נינה.

אחר חודש עבודה במפעל נשארתי איפוא בלי ניירות

ומופרדת מקבוצתי הורשאית. לעת עתה עוד הסתדרתי איכשהו.

חזרתי למלא מקומן של נשי ראדום האמידות בחפירת כבול,

אך נשקפה לי הסכנה של ביקורת גרמנית. שוב הייתי "פראית".

כל ערב נפגשתי עם קבוצת הורשאים שלי ויחד הלכנו

אל מטבח הגיטו לקבל כמה מנות מרק שנשאנו הביתה ושם

אכלנו את ארוחתנו. רבים מקבוצתנו הצליחו להשיג דירות

נפרדות בגיטו וכך רווח לנו בשני החדרים הגדולים שהקצתה

הנהלת הגיטו לקבוצה הורשאית כולה. מספרנו היה עתה לא

יותר מעשרים איש בערך וחיינו חיים "נוחים". אחדים מאתנו

אפילו השיגו מיטות וכמעט לכולנו היו שמיכות וכרים.

בחדר הקטן יותר עמד תנור גדול מן הסוג הישן שמאחוריו

נהגנו להתלבש ולהתפשט. כל אימת שאחת הנערות הלכה אל

מאחורי התנור להחליף בגדים, היה ה"דון ז'ואן" שבחברתנו,

רומאק, קורא בקול: "אני רואה הכל"... ברגע זה היו כמה

נשים משליכות שמיכה על ראשו וסוחבות אותו אל החדר

השני. לא אחת ספג בהזדמנות זו מכות נאמנות והדבר שימש

לו לקח לימים אחדים. על אף התנהגותו השובבה היה רומאק

בחור הגון שהלמה אותו המימרה הידועה כי כלב נובח אינו נושך...

הידידים המסורים ביותר של אחותי ושלי מקרב פועלי הדםוס

הורשאים היו ולאדאק ציפל ואדאק ש. ולאדק היה

קרוב במיוחד אל אחותי נינה והכל סביבם ראום כחתן וכלה.

ולאדאק ציפל היה בחור חזק ורציני, ואילו אדאק ש. -

צנום, ממש עור ועצמות, ובפיו אף לא שן אחת. השיניים

האחרונות שנשארו לו אחר גיטו וארשה, איבד במחנה

הריכוז הלובליני, אך על אף נסיונותיו הקשים, לא נפלה

רוחו הטובה וברגעים העצובים ביותר היה משמחנו בהלצותיו           (115)

ובמבצעיו הקומיים. עם כל מראהו העלוב היה אדאק בחור

אמיץ, מלא תחבולות וזריזות שעמדו לו לא אחת וסייעו לו

להחלץ ממצבים מסוכנים.

לקבוצתנו השתייכו אנה רודמאן ובעלה, עובד דפוס בוארשה.

היתה אנה רודמאן ידועה כאשת חיל שהפילה חתיתה

על שכנותיה. אולם בגיטו ראדום נתגלתה אנה רודמאן כאשה

בעלת לב ומילאה תפקיד של אם משפחת אנשי הדפוס. לי

היתה לעתים קרובות מחליפה את התחבושות ועל אחותי

נינה שרזתה מאוד במאידאנאק, שמרה כעל בתה היא וכל

פעם הגישה לה משהו לאכול. אנה רודמאן כיבסה את כותונתיהם

של מחצית הגברים הוארשאיים והיתה רבה עם כל

אחד שלא נהג כשורה בחבריו. אשה פשוטה ובלתי משכילה

זו גילתה בנסיבות הקשות רגש נדיר של יושר וסולידריות .

אחר העבודה שררה בדירתנו אוירה משפחתית. אכלנו יחד,

שרנו והתבדרנו. במרוצת הזמן נתפרסמנו עד כדי כך, שרבים

מיהודי ראדום באו לבקרנו, במיוחד כדי לשמוע את נגינתו

המופלאה של הכנר המוכשר אשר בקבוצתנו. זה היה אדאם וולסקי

כפי שהיה רשום בניירותיו האריים המזוייפים או

כפי שאנו קראנו לו בפשטות: אדולאק.

הוא היה אדמוני נאה וגבה קומה בשנות הארבעים . מוצאו

מצ'אנסטוחוב. ובפרוץ המלחמה היה בדרך לקריירה מוסיקלית

גדולה. פגישתי הראשונה אתו נתקיימה בנסיבות טראגיות.

היה זה בחודש ינואר 1943, חדשים אחדים לפני המרד בגיטו וארשה.

בשובי מעבודתי בבית הדפוס נתקלתי בשער הבית

ברחוב ניסקה שבו התגוררתי אז, באשה אדומת שער, נאה

וצעירה שעמדה ובכתה. לשאלתי לסיבת בכיה ואם אוכל

לעזור לה במשהו, סיפרה בפולנית רצוצה כי מוצאה מגרמניה        

וכי יחד עם בעלה הגיעה זה עתה מן הצד הארי, שבו

התגוררו על סמך ניירות מזוייפים. שכן פולני הלשין עליהם

וברגע שהנאצים החלו להתדפק על דלתם, ברחו בדלת

אחורית. עלה בידם להשפיע על החייל הנאצי ששמר ליד

שער הגיטו, להרשות להם להיכנס. אך כה מבוהלים היו            (115)

,