אותי וגער בי על שאיני שומרת על מקומי בשורה. אחר
צעידה של שעה ביער הגענו אל בית החרושת. ליד השער
באו לקראתנו טורים אחדים של פועלים שסיימו את משמרת
הלילה שלהם. אלה היו שבויי מלחמה רוסיים וצרפתיים והם
ברכונו בידידות.
בית החרושת היה מפוזר על פני שטח עצום ובתחילה לא
היה לנו מושג ברור על גודלו ועל מספר האנשים המועסקים
בבונקרים התת קרקעיים. נינה, ועוד 13 נשים מקבוצתנו
נקבענו לבונקר מס' 7. הייתי הצעירה בקבוצה, במעט מעל
לגיל הילדים שאחד דינם לתאי הגז. אבל המשגיחה שלנו
גרמניה סברה שאני החזקה ביותר בין נשי המשלוח החדש
והקצתה לי את העבודה הקשה ביותר. העמידו אותי ליד
מכבש לאבק שריפה – מכונה שלא היה לי כל מושג עליה.
רק הסבירו לי קצרות איך להפעיל את המכבש, בתוספת
אזהרה כי אם אלחץ על ידית הברזל לחיצה חזקה מדי או
חלשה מדי – אגרום להתפוצצות ולהשמדת הבונקר על כל
הנמצאים בו.
המשגיחה נהגה להיכנס רק מפעם לפעם לבונקר כדי לראות
איך מתנהלת העבודה. וכאשר רק
פתחה את הדלת נתנה לי
סימן להפסיק את פעולת המכבש. אחר ביקורת קצרה היתה
עוזבת את הבונקר. נאלצנו לעבוד בחיפזון רב כדי למלא
בחומר נפץ מספר קבוע של כדורים. עבודתי התאימה בקושי
לאשה, אף למבוגרת וחזקה ממני. הייתי צריכה להכניס
למכונה ולהוציא ממנה תבניות ברזל שמשקלן 15 עד 20
קילו. עם זאת הייתי חייבת לנהוג זהירות רבה בדחיסת אבק
השריפה כדי – כפי שהוזהרתי לא אחת: "לא לגרום
להתפוצצות".
אחותי ויתר הנשים בבונקר ישבו לא רחוק ממני ליד שולחן
ארוך ועסקו בעבודה הקלה של שקילת אבק שריפה. אך הן
היו שותפות עמי לסכנה להיות מועפות באויר לרגל אי הזהירות
הקטנה ביותר מצדי. התנחמנו בכך שנמות מוות
מהיר וקל... עסקנו איפוא משוללות תקוה בעבודתנו , כי היתה (166)
לנו ההרגשה שהנאצים ממילא לא יתנו לנו להגיע חיים אל
קץ המלחמה וברגע האחרון ממש יחסלונו.
בתחילה לא ידענו היכן אנו נמצאות והמשגיחות שמרו את
הדבר בסוד כמוס, אבל אשה גרמניה שהביאה לנו מלאי
חדש של חומר נפץ סיפרה שמקומנו הוא מאלהוף, ליד ברלין.
הגרמניה הזאת גם ניחמה אותנו כי אין אנו צריכות לדאוג
מאחר שבקרוב ינצחו הגרמנים במלחמה ולא ניאלץ עוד
לעשות כדורים. אופטימיות בלתי צפויה זו של הגרמנים ביחס
לנצחונם הקרוב של הנאצים זיעזעה אותנו. לא היה לנו מושג
על המצב בחזיתות, כי זה חודשים רבים היינו משוללות כל
מגע עם העולם החיצוני.
בשעה 12 הוכנסנו לאולם לארוחת צהריים. זו אחר זו עברנו
ליד הדוד וקיבלנו סיר מרק. משם הושבנו ליד שולחנות
שעליהם נמצאו כפות, ויכולנו לאכול בשקט את ארוחתנו.
זו הפעם הראשונה אחר זמן רב ישבנו בצורה אנושית ליד
שולחנות. הסתכלתי בחברותי לגורל כדי לראות אם זוכרות
הן עוד איך מחזיקים כף ביד, כי מכבר נגמלנו מכך. זה כבר
למדנו איך להוציא באצבעות את חתיכות תפוחי האדמה או
הכרוב מן המרק העכור שהיינו מקבלות באושוויץ ובראואנסבריק,
ואחר לתחוב כמו כלב את הפה לתוך הסיר וללקק
כל טיפה. כאשר המשגיחה ראתה שנשאר מרק בדוד, קראה
לנערות שלמטה מגיל שמונה עשרה והוסיפה להן מנת מרק.
"את התוספת – אמרה – נותנת אני רק לאלה היכולות
עוד לגדול".
אבל לא רק הנערות הצעירות רצו אל הדוד, אלא כמעט
כל הנשים בנות השלושים ואף בנות הארבעים. לאחר
ה"נסים"שהתרחשו לעינינו אותו יום, כאשר הגרמנים הכניסונו
פתאום לאולם אוכל נקי בו שולחנות וספסלים ואפילו
כפות, החלו ודאי הנשים הקשישות להאמין כי גם להן יארע
"נס" ויתחילו לגדול... גערתי איפוא באחותי נינה על
שאינה
רצה אל דוד המרק, אף על פי שנראתה צעירה הרבה מ-21
שנותיה
אולם היא בשום אופן לא רצתה להצטרף אלי, כדי (167)