לאלוניה החלה להתרפק עלי ואמרה בכל חרישי ענוג:

"מרים, כתבתי משהו בשבילך, אך מבקשת אני אותך לא

לא לספר על כך דבר לשום איש".

תחבה לידי פיסת נייר מגוללת וברחה. הייתי סקרנית לדעת

מה כתבה לאלוניה על הנייר שהביאה לי באמצע הלילה.

ירדתי איפוא מן המיטה ובאור הקלוש של הירח ראיתי

שיר, כתוב פולנית, בשם "אביב". היו בו ארבע שורות

בחרוזים ילדותיים על שמחת האביב והגעגועים לחופש.

על אף החרוזים התפלים לא האמנתי שהנערה המטומטמת תהיה

מוכשרת לחבר אותם. מעולם לא עלה על דעתי, שלאלוניה

מסוגלת לחשוב. הכל התייחסו אליה כאל יצור אומלל שאינו

תופס כלל מה מתרחש סביבנו. והנה לפתע מביעה לאלוניה

את סבלה וגעגועיה בשיר. למחרת השתדלתי במשך כל היום

לפתוח בשיחה אתה, כדי לדעת מה הניע אותה לכתוב את

השיר. אך לאלוניה לא הגיבה לחלוטין. הסתכלה בי במבט

קפוא, נענעה את ראשה ולא אמרה מילה.

נראה שרגשות הפחד והשמחה שבהם היתה חדורה

האוירה במחנה, חדרו גם לרוחה הרדום של לאלוניה והיא

הביעה אותם בשיר ילדותי.

                                      * * *

ימים אחדים לאחר מכן, בבוקר שטוף שמש, נעצרו פתאום

ליד שער מחננו משאיות אחדות מכוסות בד שמעליו התנוסס

צלב אדום גדול. על אף הצעקות ואיומים של המשגיחים

הגרמנים, פתחו כל הנשים בריצה מו הצריפים אל השער,

כדי לראות את האורחים המוזרים. מיד נפוצה השמועה שאלה

הם נציגי "הצלב האדום" השוודי.

מן המכוניות יצאו גברים לבושי מדים לבנים, עם צלבים

אדומים על זרועותיהם. הם החליפו ברכות עם משגיחי המחנה

ומיד פתחו בשיחה נסערת איתם. מן המלים המעטות שהגיעו

לאזנינו הבינונו, כי נציגי "הצלב האדום"השוודי מבקשים

להיכנס למחנה כדי לחלק בין עובדי הכפייה חבילות מזון.

הגרמנים סרבו להכניסם וטענו כי הם בעצמם יחלקו המזון.                  (184)

בסופו של דבר הוכנסו החבילות אל מחסן המחנה ומיד

ניתנה פקודה ברמקול שכל הנשים יסתדרו בשורות – כל

קבוצה ליד הצריף שלה. הגרמנים החלו לחלק באופן מסודר

את החבילות שכללו שומן, פירות מיובשים ושוקולדה, והשוודים

עמדו ליד גדר התייל ועקבו אחר החלוקה.

לאחר שכמה מאות נשים קיבלו את חבילותיהן, עלו השוודים

למכוניותיהם ונסעו. כנראה היו בטוחים שחלוקת החבילות

תימשך בסדר מלא. אך ברגע שהשוודים נעלמו, הפסיקו

הנאצים את חלוקת החבילות וציוו על הנשים, שחיכו עוד

לתורן, להתפזר. רק הנשים משני צריפים נמנו עם המאושרות

שקיבלו חבילות. כל היתר, ובכללן גם קבוצתנו הוורשאית

הסתכלו בשפתיים קמוצות ובעיניים דומעות איך הגרמנים

שודדים את החבילות לעצמם.

התנהגות השוודים הכאיבה לנו מאד. לא יכולנו לסלוח

להם את העובדה שגילו אמון כזה בגרמנים ולא חיכו עד

שיחולקו כל החבילות. רוגזנו על השוודים נמשך עד למחרת

בבוקר כאשר לפתע הופיעו שוב במטרה להוציאנו מן המחנה.

הפעם כבר הוכנסו השוודים פנימה. בנשימה עצורה עקבנו

במשך שעות אחדות אחר הדין ודברים בין נציגי "הצלב האדום"

השוודי ובין המשגיחים הנאצים. בסוף הגיעו לידי

הבנה והנאצים הסכימו להוציא בלי שהיות את הנשים מצריפיהן.

הפעם היינו אנו נשי וארשה בין המאושרות. אחד הקצינים הנאצים

פקד עלינו לאסוף מהר את חפצינו ולהיות מוכנות לדרך.

המומות מעוצם השמחה  נכנסנו לצריפים, אספנו את

רכושנו העלוב והתייצבנו באמצע הכיכר. הנשים מכל הצריפים

האחרים הפנו אלינו מבטי יאוש ורבות מהן בכו ושיכלו ידיהן.

ברגע אחרון זה הוסיפו משגיחות אחדות להכותנו

בפרגוליהן ולגעור בנו על שאיננו עומדות ישר בשורה. אך

נמצאו משגיחות אחרות שניגשו אלינו ובלחש איחלו לנו

אושר, בהוסיפן כי מקנאות הן בנו.

סוף סוף עברנו את שער המחנה ומצאנו עצמנו מעבר                  (185)

גזרנו לפסים ארוכים, את אלה קלענו לצמות ועשינו מהן

סוליות עבות ורכות לנעלינו.

בצריפנו היו לנו בסך הכל שתי מחטים ואלה עברו מיד ליד.

ארגנו את העבודה בצורה שיטתית ועל יסוד עזרה

הדדית. אחדות גזרו את הפסים, אחרות קלעו את הצמות ואני

תפרתי את הסוליות. את המעילים תפרנו לפי אפנת ספורט,

כדוגמת "מעילי רוח". מספריים לא היו לנו וגזרנו הכל בסכין

הלחם ולא אחת נעזרנו בשינינו.

היינו עורכות ביקורים בצריפים וקושרות יחסים עם נשים

שונות שהובאו בחדשי החורף האחרונים למאלהוף – מאושויץ

וממחנות אחרים. עד עתה כמעט שלא היתה לנו הזדמנות

לשוחח איתן. הן לא עבדו בבית החרושת שלנו ורק באקראי

היינו פוגשות אותן, אך לא היתה אפשרות לקיים שיחה ממושכת

איתן. הן עבדו בסנדלריה, בנגריה ובמכבסה, והשגיחו

עליהן מאד שלא יקשרו כל קשר איתנו.

עתה לא היתה עוד מניעה לפגישותינו ושוחחנו איתן ארוכות.

הן שולחו מאושויץ בפברואר 1945 וכמונו הובאו לראואנסבריק.

אך איתן קרה דבר משונה. בהגיען לראואנסבריק,

לא הוכנסו למחנה, אלא במשך ימים אחדים הובלו ברגל –

בקור הגדול ביותר – למאלהוף. אצל רבות מהן קפאו

האזניים ובהונות הרגליים. חלק נפל בדרך.

בין נשים אלה מצאתי נערה ממחנה ראדום, שהוצאה ממנו

חודש אחד לפנינו. לנערה זו היו קרובים בצד הארי, שהכינו

בשבילה ניירות מזוייפים ושלחו פולני שיוציאה מן המחנה.

בהכנס הלה למחנה כדי למסור לה את הניירות, נפל בידי

הנאצים ושניהם נאסרו. היינו אז בראדום בטוחים ששניהם

נורו. אולם לאחר מכן, באושויץ, הבחנו בנערה הזו בשטח

הכבשן, מאחורי הגדר המכוסה שמיכות. ביודעי עד כמה

ספורים היו ימי חייהם של האנשים שהועסקו בכיבשן של

אושויץ, ראיתי את הנערה כאחת שקמה לתחיית המתים.

בשום אופן לא רצתה לספר לי איך הצליחה להינצל משם.

בקרב הנשים החדשות שהיכרתי במאלהוף היו אחדות אשר          (182)

עוד שנה קודם לכן הועברו ממאידאנאק לאושויץ. אולם

מעולם לא פגשתין באושויץ. כי הן נמצאו בשדה בקצה

האחר של המחנה. מהן שמעתי איך הנאצים במאידאנאק

חיסלו את "זקנת המחנה" המהודרת שלנו, את משגיחת

הצריפים, את הקאפו וגם את שבויי המלחמה הרוסים והצרפתים

זה היה בשלהי 1944, כאשר החזית הסוואטית נתקרבה

ללובלין. בק. ל. לובלין הוכנס לתאי הגאז כל מי שנשאר.

במאידאנאק העמידו הנאצים מכונות יריה על גגות הצריפים

ופתחו באש על הקאפו, אשר ניסו ברגע האחרון לברוח.

את "זקנת המחנה"של מאידאנאק, שעינתה את כולנו, רצו

הנאצים לשלוח לאושויץ יחד עם קבוצת נשים נבחרות,

שאליה השתייכו גם מכרותי החדשות. אך בראותה שבעלה,

שבוי מלחמה רוסי, נתון באש מכונות היריה, רצה גם היא

לתוך מטר הכדורים ונפלה יחד איתו.

הסיפור על קיצן הטראגי של האנשים במחנות לובלין

זעזעני עד מאד. השארתי שם רבים מחברי לגורל וידידי

הקרובים מוארשה, שיחד אתם עברתי חדשים ושנים מרים

ביותר ובהלמות לב חקרתי מי מהם נשאר בחיים. אך לא היה

ביכולתן של הנשים להשיב על שאלותי, אף על פי שנקבתי

כל השמות ואף ניסיתי לתאר את מראיהם.

כאשר חזרתי לצריפי וסיפרתי על קיצם של מאידאנאק ושל

לובלין, הקשיבו לי הכל בעיניים דומעות. לאלוניה, הנערה

המפגרת לא הסירה ממני במשך כל הזמן את עיניה. לא

ידעתי מה הבינה מסיפורי, אך ראיתי איך העוויות כאב

מסתמנות על פניה הקפואות וחסרות המבע. כשם שאני

חקרתי את הנשים ממאידאנאק, כך המטירו עתה כולן עלי

שאלות בהאמינן שידועים לי יותר פרטים על לובלין. רק

לאלוניה לא הפסיקה את שתיקתה.

אך בשעה מאוחרת בלילה העירה אותי לאלוניה משנתי.

נבהלתי מאוד בהרגישי פתאום ביד המלטפת את פני. בראותי

את לאלוניה, צעקתי ברוגז: "למה באת אלי כה מאוחר בלילה?"      (183)

אחר המקלחת נערכה סלקציה. ערומות עברנו בין שתי

שורות קצינים ורופאים נאצים ויותר ממחצית קבוצתנו

הועמדה בצד. נפסלו כל הנשים הקשישות וגם צעירות שרזו

מדי או היה בהן מום כלשהו. נינה ואני נמנינו עם קבוצה

קטנה של נשים  שנצטוו להתלבש ולהשאר בשורה.

בין אלו שנפסלו היתה גם לאלוניה, נערה צעירה וקצת

מטומטמת מראדום, שנמצאה במחנה יחד עם אחותה הקשישה

ממנה. היו לה פנים נאות ללאלוניה, אך במבט ראשון אפשר

היה להכיר את פיגורה השכלי. התנהגה בצורה מוזרה ופטפטה

שטויות. אך אחותה הקשישה הצליחה בהמצאות שונות

להצילה מכל הסלקציות. הפעם לא הצליחה ולאלוניה נפסלה.

כאשר קבוצת הנפסלות הובלה אל תאי הגז היתה לאלוניה

היחידה שעלה בידה להימלט. איש לא יכול להבין איך

עשתה זאת ואיך הצליחה למצוא אותנו . רק כחצי שעה לאחר

שקבוצת הנפסלות נלקחה מן המקום, חזרה לאלוניה בריצה

אל האולם, נדחקה בין הנאצים שסובבונו ונעמדה בשורה

ליד אחותה. מדיבוריה המבולבלים הבינונו רק, כי עלה בידה

לברוח מן הקבוצה שהובלה לתאי הגז וכי אחר כך קפצה

דרך חלונות שונים עד שהגיעה אל האולם שממנו הוצאה.

מאחר שלא מצאה אותנו שם, רצה בכל הבניין עד שגילתה

אותנו. מסביב הסתובבו מאות נאצים, אך לא עלה בדעת אחד

מהם לעצרה. נראה כי העזתה הנדירה של הנערה הטעתה

את הנאצים.

במשך כל הלילה וגם למחרת היום – 36 שעות מלאות

עמדנו כך בשורה בעוד הנאצים ששמרו עלינו התחלפו פעמים

אחדות, לא ידענו אם הסיבה היא שהשומרים החדשים לא

ידעו כמה זמן אנו כבר עומדות, או שהדבר נעשה בכוונה

לבחון את כושרנו הפיזי. מכל מקום, לא הורשנו לשבת אף

לדקה אחת. כאשר סוף סוף הוצאנו החוצה אחרי 36 שעות

עמידה, התנועענו כשיכורות, ראייתנו טושטשה ולא היינו

מסוגלות להוציא הגה מפינו.                       (158)

בדרכנו נתקלנו בקבוצה חדשה של נשים משדה "א" שלנו.

עתה הובלו הן למרחץ. בתוך הקבוצה הזאת ראיתי אחראיות

וקאפו רבות ובינהן – ידידתי אידית, שהצליחה לחדור לתוך

"אצולת המחנה". לא עלה בידי להיוודע אם עברה בשלום

את הסלקציה ומה עלה בגורלה אחרי כן. מאז לא ראיתיה עוד.             (159)