בחריצות, אך ברגע שיצא נחזור ונפרק את המברשות. בדרך

זו לא יהיה לעולם מחסור בחומר ותהיה תמיד עבודה. זו

היתה המצאה מפליאה. היינו בלי הרף עסוקות ולא היתה

סיבה לגרמני להתלונן עלינו.

כך עברו עלינו כמה שבועות שקטים בבית המלאכה למברשות

ורק התפללנו שהדבר ימשך להבא. לא התלוננו על

החבורות בראש או על הסימנים הכחולים בידיים שהעניק לנו

מגלבו של הנאצי.

יום אחד הופיעו במיפקד הבוקר כמה גרמנים בלתי מוכרים

ובקול רם קראו רשימה ארוכה של שמות. לתמהוני נקראו

ראשונים שמותיהם של אבי, אמי, אחותי נינה ושמי אני. אחר

נקראו שמות כל הפועלים מבית הדפוס שברחוב לאשנו –

יחד כ-120 שמות. במחנה מאידאנאק נמצאו רק כעשרה

מאנשי הרשימה הזאת. כאשר הורו לנו לצאת מן השורה

ולעמוד בצד, אמרו הגרמנים כי כל אנשי הרשימה, במידה

שיימצאו במחנות השונים בפולין, יובאו בהקדם ללובלין

וממנה נעבור כולנו לראדום, שם מקימים מחדש את בית

הדפוס הורשאי.

היה זה מקרה בלתי רגיל שהכל במחנה דיברו עליו, כי

עד עתה לא קרה שיוצאו אנשים ממאידאנאק. הפליאה גברה

כאשר שמענו מפי הגרמנים שהעובדים הקודמים של בית

הדפוס יבוקשו בכל המחנות – מחנה טרבלינקה בכללם. נינה

ואני הבינונו כי היתה זאת יוזמתו של ליאון מ. לשלוח את

מכונות הדפוס לראדום שבה נתקיים עוד הגיטו, וגם לשכנע

את הנאצים כי מומחי דפוס כמונו אינם בנמצא. בתוך הקבוצה

ה'קטנה של פועלי הדפוס שנשארו בוארשה עם ליאון מ. היו

ידידים מסורים של הורינו והם ודאי השתדלו ששמות

הורינו יכללו ברשימת העובדים המבוקשים. לעת עתה נשארנו

וחיכינו במתיחות להתפתחות הענינים. העובדה כשלעצמה,

שהיה לנו משהו לקוות לו, עודדה את רוחנו.

ימים אחדים אחר המקרה הבלתי רגיל. בצאתנו מצריף

המברשות להפסקת צהריים, הבחנתי פתאום בידיד טוב            (104)

מוארשה, המוליך קבוצת יהודים שמקרוב באו. בראותו אותי

ניגש אלי בריצה ובלחש גילה לי סוד, כי הודות לידיעתו

את השפה האוקראינית הצליח להצטרף ליחידת אוקראינים,

המועסקים על ידי הנאצים כמשגיחים במחנות. מראה פניו

לא גילה את יהדותו וזה עזר לו להופיע כאוקראיני. היה לו

פרצוף כושי למחצה עם חוטם קצר ועבה, ושערות סמיכות

ומקורזלות. קראנו לו "ראש פלוטוס" בגלל דמיונו לראש

הכושי שהופיע על נייר האריזה של בית החרושת הפולני

הידוע לשוקולדה "פלוטוס" ידידי ה"אוקראיני" הביא ללובלין

קבוצת יהודים מן המחנה בפוניאטוב. כנראה הוליך אותם

ישר לתאי הגז, אף שהוא עצמו אולי לא ידע על כך.

בהתחפשו לאוקראיני קיווה להציל את חייו. היה לי דוד בפוניאטוב

ו"ראש פלוטוס" הבטיח לחפשו ולמסור לו פריסת שלום ממני.

במרוצת הימים הבאים החלו להתרכז בלובלין פועלי הדפוס

שנדרשו ממחנות שונים. גם למחנה הנשים שלנו הגיעו נשים

אחדות מטראבניק ומפוניאטוב. באמצעותן קיבלתי דרישת

שלום מדודתי לולה קלאטקאויץ, בעלה מאיטאק ובתם רישה,

אשר חודש קודם לכן גורשו מגיטו וארשה לטראבינק יחד

עם כל בתי המלאכה מרחוב נובולפיא. הידיעות על מצבם

לא היו משמחות, סבלו רעב, אבל היו יחד. היה זה מקרה

נדיר שמשפחה תישאר זמן כה רב בחיים ואף לא תופרד.

הנשים החדשות סיפרו לי גם על דודי ויתר קרובי בפוניאטוב

אשר שהו שם יותר מחצי שנה. אבל אנשים מגיטו וארשה

שהגיעו לפוניאטוב עם הגירוש ההמוני הראשון או

השני, לא נמצאו עוד שם. בזאת נגוזה תקותי האחרונה לראות

עוד את הורי ואת אחותי הצעירה, תקוה שקמה פתאום לתחיה

לפני ימים אחדים באת שנקראו במפקד הבוקר שמותיהם

בין 120 עובדי הדפוס המבוקשים. גם למחנה הגברים הגיעו

אחדים מעובדי בית הדפוס הורשאי ואלה צורפו למפעל

המברשות שלנו. כן שמענו כי במחנה הריכוז הלובליני נמצאו

אחדים מרשימת האנשים המבוקשים.

בנתיים נערכו שתי סלקציות בקרב עובדי הכפייה של             (105)

על האפשרות שהגרמנים יגלו שחיים אנו. בכל זאת, עם

רדת הלילה חיכינו שלושתנו לבוא הקברן. לבשנו סמרטוטים

ואת הידיים והפנים מרחנו באבקה צהובה שהלה נתן לנו .

החלטנו שראשונה תיסע רישה, אחרי שעה  - נינה ואחרונה – אני.

אפילו התלוצצנו על הנסיעה הצפויה לנו ונזכרנו

בנערים, אשר בחדשי הגיטו הראשונים, כאשר מאות אנשים

מתו ברעב ובמחללות, נהגו ללבוש בגדים שחורים ולחבוש

צילינדרים, בשחקם תפקיד של אנשי פינקארט ובשירם שירי בעתה

על "המתים שהם האנשים המאושרים, כי אותם מובילים

בכירכרות יפות, בעוד החיים הולכים ברגל"... אך הלצותי

על המוות השפיעו אך במעט על אחותי הבכירה שרעדה

למחשבה על מסע הזוועה הצפוי לה.

כחצי שעה לפני חצות הלילה הגיע הקברן והודיע כי ויתר

על הענין כולו מאחר שהנאצים החלו לבדוק בקפדנות את

עגלות המתים ופשוט תקעו פגיון בכל גופה. לשאלתי אם מצאו

אנשים חיים, השיב בחיוב. הדבר קרה עם חבר שלו שהוביל

שני מתים וזוג צעיר. ברגע שפתחו הגרמנים את העגלה, נשם

אחד עמוק או נרעד. הזוג והקברן הומתו במקום. ההצלה בעזרת

הקברן ירדה איפוא מהפרק, אבל אני נשמתי לרווחה על

שאינני צריכה לערוך את המסע בחברת מתים.

למחרת חידשו הגרמנים את חיפושיהם העקשנים בסביבת

מחבואנו. אך הם נעלמו אחר הצהריים והשתרר שקט. לפתע

קלטו אזנינו קולה של הדודה לולה, אמה של רישה, שקראה

בלי הרף בשם בתה. מופתעות חשנו שלושתנו החוצה וראינו

את הדודה מתרוצצת מיואשת סביב הבית ותרה אחר הכניסה

למחבואנו. סיפרה כי לאחר שנכשלה התכנית עם הקברן, החליטה

לנסות לבדה להציל את ילדתה. היא שיחדה בשעון זהב

את החייל הגרמני ששמר ליד בית החרושת שלהם ברחוב

נובוליפקי. הגרמני הסכים כי אם תחזור עם הילדה תוך חצי

שעה יכניס את שתיהן לבית החרושת. הדודה רצה איפוא,

בכל כוחותיה לרחוב מילה ועשתה עיסקה דומה עם החייל

הנאצי שעמד ליד השער השני. גם לו נתנה שעון זהב תמורת   (62)

רשות להוציא את הילדה. אך החייל השני הזהיר אותה כי אם

תתעכב יותר מחמש דקות לא יתן לה לצאת. כשהיא נושמת

בכבדות, תפסה את הילדה ורצה חזרה במשכה אחריה את

רישה המבוהלת. בלב הולם עקבתי אחר המתרחש, איך הנאצי

שעמד ליד שער הרחוב הסגור, נתן לה לעבור בלי אומר ודברים.

לעיני התרחש נס.

שבנו אל הבונקר חרדים שמא ביקורה של הדודה יעזור

לגרמנים לגלות מחבואנו. לחשש הזה לא היה יסוד. הגרמנים

ידעו גם ידעו כי בכל בית ברחוב מילה מצויים בונקרים.

היה זה ענין של חשבון פשוט, כי לפני זמן הכניסו הנאצים

לרחובות מילה וניסקה כמה אלפי יהודים מרחובות הגיטו

המחוסלים והוציאו מהם פחות מחצי.

למחרת היה שוב יום קשה. הנאצים חידשו את הצייד סביב

 הבונקר שלנו וכל רגע נדמה לנו כי הנה נתגלינו. כל היום

התווכחתי עם אחותי אם לא מוטב להתמסר לנאצים תחת

להתענות כך. מלאי המזון הלך וכלה. נשארו לנו קצת גריסי

שעורה שמהם בישלנו בלילה, בחושך בשביל יום המחרת.

המחבוא היה מלא זקנים וילדים וכמעט לא היתה אפשרות

לנשום. לא ראיתי עוד טעם במחבואים אלה והחלטתי להיוועץ

על כך במוניאק ובאמו. שעדיין התגוררו באותו רחוב מולנו

ולרשותם מחבוא טוב. אך ירדה חשיכה, עברנו אל ביתם אבל

נאלצנו לחכות יותר משעתיים עד שיצאו מן הבונקר שלהם,

כי ברגע בו נכנסו לביתם, החלו בקצה השני של הרחוב יריות

צפופות שלא פסקו במשך זמן רב. רק לאחר שחזר והשתרר

שקט, יצאו מוניאק ואמו מן המחבוא שאנו ניסינו לחינם

לגלותו. עלינו לחדרם בקומה הרביעית ומן הגזוזטרה ראינו מה אירע.

בקצה השני של הרחוב גילו הגרמנים בונקר, הוציאו ממנו

קבוצה גדולה של אנשים וכל אימת שמישהו מהאנשים עשה

תנועה כלשהי – ירו בו. כרגיל נהגו הגרמנים להפסיק את

ה"אקציות" בתוך ה"דוד" (כך כונו שני הרחובות המבודדים,

מילה וניסקה) עם רדת החשיכה. כי פחדו מפני התקפות של    (63)

אחר בית, מחבוא אחר מחבוא. בגלותם מחבוא תת קרקעי,

פקדו שכל הנוכחים יצאו בידיים מורמות. אם החבויים לא

השיבו או רק חלק מהם יצא, פוצצו את המרתפים ברימוני יד

ועוד הוסיפו עליהם פצצות גז.

חלפו שלושה ימים של חיפושים מרוכזים כאלה ברחובנו,

שנמשכו משעה 4 לפנות בוקר ועד 11 בלילה. ביום הרביעי

החלו להתקרב אל הבונקר שלנו. כנראה הגיעו אליהם איזה

הדים ממחבואנו התת קרקעי והם דפקו ברצפות שמעל למרתפים

בתורם אחר הכניסה אל המחבוא.

הכניסה אל הבונקר שלנו הוליכה דרך שורה של מרתפים

שהיו מלאים קרשים ולבידים. בתוך הקרשים האלה היה כעין

פרוזדור, אך הוא היה כה מסובך שנמנענו מלעבור בו ביחידות,

כי אפשר היה לתעות וליפול לתוך איזה חור שאין לצאת

ממנו. אף על פי כן שמענו בשעות אחר הצהריים המאוחרות

את הגרמנים קופצים על גבי הקרשים לא הרחק מן הכניסה

אל מחבואנו. עצרנו את הנשימה וברגע זה של מתיחות החל

פתאום תינוק אחד לבכות. אמו כיסתה מהר בידה את פי התינוק

אך בשום אופן לא הצליחה להשתיקו. הבחנו איך הגרמנים

נעצרים ומקשיבים, ואז חנקה האם במו ידיה את תינוקה.

כל זה קרה במשך שניות אחדות. בשתיקה הפנינו כולנו את

עינינו אל האם האומללה שהבינה כי באותו רגע תלויים חיינו

בה ובתינוקה. היא עצמה ניתקה את פתיל חייו של תינוקה

הגועה בבכי כדי להציל חייהם של קרוב לשלוש מאות איש.

לאחר שהרחיקה ידיה מן התינוק המושתק – התעלפה.

מאוחר בלילה חזרנו אל חדרנו. לא היה לנו עוד כוח ולא

מצב רוח לבשל משהו, אף על פי שבמשך כל היום הזנו את

עצמנו בקצת גריסים קרים שבישלנו יום קודם לכן ולקחנו

אתנו אל המחבוא. שלושתנו – נינה, רישה הקטנה ואני –

היינו במצב של היסטריה. אחר חצות הלילה דפק מישהו על

הדלת. נרעדתי בראותי לפני קברן, אחד מאנשי פינקארט

שהוסיפו לשאת בגיטו את מדיהם – מקטורן שחור וכובע    (60)

אך הקברן הצטחק ובקבעו שהכתובת נכונה, הודיע כי הביא

לנו מכתב מהורי רישה.

רישה בת העשר החלה לבכות מרוב שמחה כי היתה בטוחה

שהוריה שכחוה או אינם עוד בחיים. על אף גילה הרך ידעה

רישה כי הורים רבים הפקירו ילדיהם כדי להציל את עצמם.

כשם שהיו אמהות שנאבקו על הליכה למוות יחד עם ילדיהן,

כן היו גם אמהות אשר דאגו קודם כל להציל את עצמן. רישה היתה

לכן נרגשת מאוד בשמעה שההורים שלחו במיוחד את הקברן

כדי שיביא אותה אליהם.

מלבד הגרמנים, היו הקברנים היחידים שהיו רשאים להיכנס

לרחובות הסגורים, שכונו "הדוד". הם נהגו לבוא בלילה

עם עגלות יד כדי להוציא את המתים. הדוד והדודה פנו אל

אחד מאנשי פינקארט והציעו לו סכום כסף גדול אם יוציא

את שלושתנו מרחוב מילה "בתור מתים" ויביאנו לבית החרושת

ברחוב נובוליפקי, מקום שם קיוו להשיג בשבילנו תעודות עבודה.

נדברנו עם הקברן שיבוא לקחתנו בלילה הבא

ומיד החלנו לתכנן תכניות איך נבצע את הבריחה.

לקברן היתה עגלה סגורה שבה הכניס ארבע גויות. מובן

שלא יכול לקחת את כולנו יחד כי הגרמנים היו פותחים את

ובודקים אם מובלים בהן מתים בלבד. לכל היותר

יכול להעביר בבת אחת שניים מאתנו – אך את מי קודם?

אני לא רציתי להפרד מאחותי ואף אחת לא רצתה לערוך את

המסע בלווית... שלושה מתים. גם רישה לא רצתה להיות

לבדה. את ההחלטה למעננו קיבל הקברן עצמו, שהודיע בהחלטיות

כי יוביל אותנו אחת, אחת מאחר שזוהי הדרך הבטוחה

ביותר. הוא צחק מפחדנו מפני המתים והעיר בנימה פילוסופית:

"מוטב שתפחדו מפני גרמנים חיים ולא מפני יהודים מתים.

מתים מביאים מזל טוב". הקשבתי לדברי הקברן שאמרם

באמונה רבה, וחשבתי כי אין זאת אלא שאינו שפוי בדעתו.

למחרת לא חדלנו להתנצח כל היום במחבוא, איך לנסוע

בתוך עגלת המתים. בכל כוחנו רצינו לחמוק מרחוב מילה

שהיה מלכודת מוות, אך מצד אחר קפא הדם בעורקינו בחשבנו     (61)

הגיטו. להוריו היתה חנות סבון, נרות ונפט, וכל אימת שבאתי

לקנות משהו, התבונן בי זדאנאק בתשומת לב רבה. בסך הכל

ראיתיו פעמים ספורות, אך בהפגשנו עתה שוב – שמחנו מאד.

אותו זמן כבר איבדתי כמעט כל ידידי ונצמדתי אליו כאל אדם קרוב מאד.

זדאנאק היה בחור פשוט ובישן כבן 20. חסרו לו שתי

שיניים קדמיות שאיבד באיזו תיגרה, והוא קימץ את שפתיו

בצורה בלתי טבעית. הוא סיפר לי כי זה חדשים אחדים עובד

הוא כמכונאי אצל גרמני אחד שהבטיח להצילו יחד עם אמו.

אבל בבואו לרחוב מילה נודע לו שאמו גורשה לפני יומיים.

מיד הציע לי שכאשר יבוא הגרמני לקחתו, יצרף אותי אליו במקום אמו.

סיפורו נשמע לי מוזר. לא יכולתי להאמין שגרמני יבוא

להצילו ועוד יקח אותי במקום אמו. הדבר עורר בי חשד לגבי

זדאנאק וכאשר שאלני באיזה בונקר אני מסתתרת, לא גיליתי לו

את מקום המחבוא.

אותו יום אכלנו זו הפעם הראשונה זה חדשים  ארוחה הגונה.

שהכינה אחותי נינה. חמרי המזון באו מן המלאי שהביאה

עמה הדודה לרחוב מילה. היום והלילה שלאחריו עברו בשקט,

אך למחרת היום הפתיעונו הנאצים בפקודה חדשה: הם ציוו

על כל העובדים בבתי המלאכה של הגיטו להתייצב ברחוב

לשם בדיקת תעודותיהם. אלה שהתייצבו בקבוצה הראשונה,

עברו את הבדיקה יחד עם ילדיהם, בתנאי ששני ההורים עבדו

בבית מלאכה אחד. אך אחרי שעות אחדות חל שינוי והנאצצים

החלו להפריד את הילדים. התחוללו אז מחזות טראגיים. אמהות

רבות התחננו אצל הנאצים לשלחן יחד עם ילדיהן, והגברים

השתדלו לעכב את נשותיהם בתקוה להציל לפחות אותן.

כך נמשכה הבחירה הנוראה. כאשר הגיע תור הקבוצה שאליה

השתייכו הדוד והדודה שלי, הם עטפו את ילדתם הכחושה,

בת העשר בתוך שמיכה קשורה לתרמיל גב וקיוו לעבור כך

את הבדיקה. תרמיל הגב של דודי לא היה שונה בהרבה מן    (58)

  

התרמילים שבתוכם נשאו גברים ונשים אחרים את כל רכושם.

בהגיע דודי למרחק צעדים אחדים מן המשמר הגרמני , הבחין

ברגש של בעתה כי החייל העומד ליד השער, דוקר בפגיונו

כל התרמילים וכי מתרמילים אחדים נוטף דם. הרי שדודי לא

היה היחיד שעלתה במחשבתו התחבולה להבריח ילד בתרמיל גב.

ברגע האחרון קפץ הדוד מן השורה ורץ אל השער ברחוב מילה,

מקום שם עמדנו נינה ואני והשקפנו בעד סדק לראות אם

יצליחו לעבור עם הילד. הוא נכנס לשער, זרק לנו את התרמיל

עם הילדה העטופה וקרא: "שמרו עליה! עוד נשוב לקחתה".

ומיד התרחק.

לא ידעתי אז לאיזה נס מצפה דודי או אם תכנית הצלה

סודית נתבשלה בראשו. אך לא זו העת להרהורים רבים. הכנסנו

את התרמיל לחדר והוצאנו את רישה המעולפת שהיתה

קרובה להחנק בתוך השמיכה. לאחר שהתאוששה הילדה, סיפרנו

לה מה אירע ומוזר: רישה בת העשר אף לא בכתה.

הבת היחידה המפונקת, שלמענה לא היה דבר יקר בעולם,

הקשיחה בשלוש שנות הגיטו והגיבה כאדם מבוגר ובשל.

התפעלתי מהתנהנגותה האמיצה של הילדה ונשבעתי בלבי

לשמור עליה כעל בבת עיני.

נינה ואני לא השתייכנו לשום קבוצת עבודה. נשארנו בלי

כל תעודות ולא היתה לנו ברירה אלא להמשיך בחיים הקשים

של "פראים" ולקוות שאולי בכל זאת נזכה לראות בסוף המלחמה.

חיפשנו את סבתא, אך היא נעלמה בלי להניח סימן

אחריה. שלושתנו הסתתרנו במרתף שברחוב מילה 46. לפני כן

היה שם נוח למדי, אך עתה נוספו אנשים רבים והצפיפות

היתה ללא נשוא. פשוט לא היה מקום לשבת. היו בתוכנו משפחות

עם ילדים. הם הבינו כי אף בכי חרישי מסכן את חיי

כולנו והאמהות השתמשו באמצעים שונים כדי להרדים את הילדים.

אבל הנאצים דרכו ממש על רגלינו. לאחר שקבוצות העבודה

האחרונות גורשו מרחובות מילה וניסקה, גדרו הנאצים קטע

מרחוב מילה לאורך ארבעה גושי בנינים והחלו "לעבד" בית    (59)

,