ארכיון הבלוג

20 במרץ 2020

גזרנו לפסים ארוכים, את אלה קלענו לצמות ועשינו מהן
סוליות עבות ורכות לנעלינו.
בצריפנו היו לנו בסך הכל שתי מחטים ואלה עברו מיד ליד.
ארגנו את העבודה בצורה שיטתית ועל יסוד עזרה
הדדית. אחדות גזרו את הפסים, אחרות קלעו את הצמות ואני
תפרתי את הסוליות. את המעילים תפרנו לפי אפנת ספורט,
כדוגמת "מעילי רוח". מספריים לא היו לנו וגזרנו הכל בסכין
הלחם ולא אחת נעזרנו בשינינו.
היינו עורכות ביקורים בצריפים וקושרות יחסים עם נשים
שונות שהובאו בחדשי החורף האחרונים למאלהוף מאושויץ
וממחנות אחרים. עד עתה כמעט שלא היתה לנו הזדמנות
לשוחח איתן. הן לא עבדו בבית החרושת שלנו ורק באקראי
היינו פוגשות אותן, אך לא היתה אפשרות לקיים שיחה ממושכת
איתן. הן עבדו בסנדלריה, בנגריה ובמכבסה, והשגיחו
עליהן מאד שלא יקשרו כל קשר איתנו.
עתה לא היתה עוד מניעה לפגישותינו ושוחחנו איתן ארוכות.
הן שולחו מאושויץ בפברואר 1945 וכמונו הובאו לראואנסבריק.
אך איתן קרה דבר משונה. בהגיען לראואנסבריק,
לא הוכנסו למחנה, אלא במשך ימים אחדים הובלו ברגל –
בקור הגדול ביותר – למאלהוף. אצל רבות מהן קפאו
האזניים ובהונות הרגליים. חלק נפל בדרך.
בין נשים אלה מצאתי נערה ממחנה ראדום, שהוצאה ממנו
חודש אחד לפנינו. לנערה זו היו קרובים בצד הארי, שהכינו
בשבילה ניירות מזוייפים ושלחו פולני שיוציאה מן המחנה.
בהכנס הלה למחנה כדי למסור לה את הניירות, נפל בידי
הנאצים ושניהם נאסרו. היינו אז בראדום בטוחים ששניהם
נורו. אולם לאחר מכן, באושויץ, הבחנו בנערה הזו בשטח
הכבשן, מאחורי הגדר המכוסה שמיכות. ביודעי עד כמה
ספורים היו ימי חייהם של האנשים שהועסקו בכיבשן של
אושויץ, ראיתי את הנערה כאחת שקמה לתחיית המתים.
בשום אופן לא רצתה לספר לי איך הצליחה להינצל משם.
בקרב הנשים החדשות שהיכרתי במאלהוף היו אחדות אשר          (182)
עוד שנה קודם לכן הועברו ממאידאנאק לאושויץ. אולם
מעולם לא פגשתין באושויץ. כי הן נמצאו בשדה בקצה
האחר של המחנה. מהן שמעתי איך הנאצים במאידאנאק
חיסלו את "זקנת המחנה" המהודרת שלנו, את משגיחת
הצריפים, את הקאפו וגם את שבויי המלחמה הרוסים והצרפתים
זה היה בשלהי 1944, כאשר החזית הסוואטית נתקרבה
ללובלין. בק. ל. לובלין הוכנס לתאי הגאז כל מי שנשאר.
במאידאנאק העמידו הנאצים מכונות יריה על גגות הצריפים
ופתחו באש על הקאפו, אשר ניסו ברגע האחרון לברוח.
את "זקנת המחנה"של מאידאנאק, שעינתה את כולנו, רצו
הנאצים לשלוח לאושויץ יחד עם קבוצת נשים נבחרות,
שאליה השתייכו גם מכרותי החדשות. אך בראותה שבעלה,
שבוי מלחמה רוסי, נתון באש מכונות היריה, רצה גם היא
לתוך מטר הכדורים ונפלה יחד איתו.
הסיפור על קיצן הטראגי של האנשים במחנות לובלין
זעזעני עד מאד. השארתי שם רבים מחברי לגורל וידידי
הקרובים מוארשה, שיחד אתם עברתי חדשים ושנים מרים
ביותר ובהלמות לב חקרתי מי מהם נשאר בחיים. אך לא היה
ביכולתן של הנשים להשיב על שאלותי, אף על פי שנקבתי
כל השמות ואף ניסיתי לתאר את מראיהם.
כאשר חזרתי לצריפי וסיפרתי על קיצם של מאידאנאק ושל
לובלין, הקשיבו לי הכל בעיניים דומעות. לאלוניה, הנערה
המפגרת לא הסירה ממני במשך כל הזמן את עיניה. לא
ידעתי מה הבינה מסיפורי, אך ראיתי איך העוויות כאב
מסתמנות על פניה הקפואות וחסרות המבע. כשם שאני
חקרתי את הנשים ממאידאנאק, כך המטירו עתה כולן עלי
שאלות בהאמינן שידועים לי יותר פרטים על לובלין. רק
לאלוניה לא הפסיקה את שתיקתה.
אך בשעה מאוחרת בלילה העירה אותי לאלוניה משנתי.
נבהלתי מאוד בהרגישי פתאום ביד המלטפת את פני. בראותי
את לאלוניה, צעקתי ברוגז: "למה באת אלי כה מאוחר בלילה?"      (183)