ארכיון הבלוג

10 בינואר 2020

אך לבשתי שמלה קרועה. אך כה קסמו לי המכנסיים, שלא
התחשבתי בשום דבר ורק חשבתי כמה חם יהיה לי בבקרים
החורפיים המתקרבים. אך עבר גם הרהור בראשי, כי בעוד
שבועות או חודשים אחדים, כאשר ינקו את הצריף אחרינו,
ישמח מישהו אחר בירושה שאוריש לו.
לא הייתי יחידה שסיכנה את חייה וחטפה מן הבא ליד.
אך דברים בעלי ערך רב לא נשארו. ויחד עם המכנסיים
שהיו רכישה גדולה, קדחה במוחי המחשבה: מתי יבוא תורנו?
השמים מעל צריפנו המכוסים עשן תמיד, הזכירו לנו בלי
הפסק את המוות המחכה לנו. תכופות שוחחנו בינינו על
הרגשתו של אדם המומת בגאז ואם כרוכה מיתה זו ביסורים.
אחדים טענו כי לא אחד נשרף חי בכבשן, מאחר שרק התעלף
בתא הגז.
על בריחה מאושויץ לא יכולנו אפילו לחלום. המחנה הענקי
נשמר מכל עבר. לבושי קרעים ועם ראשים מגולחים לא
נראינו כלל כאנשים נורמלים שהיו יכולים להסתתר. מלבד
זאת היו מספרים מקועקעים בזרועותינו ואלה היו מגלים מיד
את זהותנו. אפילו הצליח מישהו לברוח, היה זה גם כן עניין
רק ליום או יומיים ואחר היה ממילא חוזר ונופל בידי הנאצים.
שוב להסתתר ביער פירושו: מיתת רעב או מיתת קפיאה.
חיכינו איפוא מיואשים לרגע שבו יבואו הגרמנים לקחתנו,
ולפני עיניינו תימרו בלי הפסק להבות האש ותימרות העשן
של הכבשן. בינתיים החלו הגרמנים לבחור קבוצות שנשלחו
בכיוון בלתי ידוע. בשום אופן לא יכולנו להיוודע מה קורה
לקבוצות נשים אלו. אך מאחר שנבחרו רק הצעירות, הבריאות
והנאות ביותר, האמנו שהן נשלחות לעבודה מחוץ לאושויץ
וכולנו התחלנו איפוא לדאוג למראה פנינו. כתוספת למכנסי
ההדורים תפרתי לי אפודה משמלתי הישנה והייתי בין
בעלות הלבוש הנאה ביותר בקבוצת הנשים שלנו. גם אחותי
נינה הצליחה לרכוש לה אפודה נאה. כן ליקטנו מבין פסולת
המטבח קליפות סלק וצבענו בהן את הלחיים כדי שנראה
נאות ובריאות יותר. עשינו כל שביכולתנו כדי לשאת חן                  (156)





בעיני הבררנים הנאצים וקיווינו שיצרפונו אל אחד המשלוחים
שיצאו בלי הרף מאושויץ.
אך חלפו שבועות והמזל לא שיחק לנו. כל אימת שהגרמנים
פתחו בבחירת נשים, השתדלנו להתבלט לפניהם, אך
אחותי ואני לא נבחרנו. כנראה לא נראינו בריאות די הצורך.
בוקר אחד הוצאנו כולנו לכיכר לסלקציה. איני יודעת
באיזה אופן קרה הדבר, אך לפתע התפשטה שמועה כי הפעם
תישלח קבוצה קטנה של נשים לעבודה בבית חרושת לנורות חשמל
בצ'כוסלובקיה. הקצינים הנאצים ציוו עלינו לעבור
על פניהם הלוך ועבור פעמים אחדות והם בחרו מספר קטן
של נשים. היתר נסגרו בצריף ריק תחת שמירה מיוחדת.
נינה, אידית ואני השתדלנו להיות יחד כדי שלא יפרידו
בינינו. ביחד עברנו על פני הגרמנים, אך למשלוח בחרו רק
אותי ואילו נינה ואידית נסגרו בצריף. אחר עמידה של שעות
אחדות בכיכר בתוך קבוצת הנשים הנבחרות, עלה בידי
להתחמק וחדור לתוך הצריף שבו נמצאו נינה ואידית.
שתיהן נפלו על צווארי , חיבקוני ונישקוני , אחר רגע החלה
נינה להכותני ולנזוף בי על שחזרתי, תחת לצאת עם המשלוח
לצ'כוסלובקיה, מקום שם היה לי ודאי סיכוי טוב להישאר בחיים.
הוחזקנו כלואות עד למחרת אחר הצהריים ובמשך כל הזמן
הזה לא בא כל אוכל לפינו. הדבר עורר בנו את המחשבה
העצובה כי אין עוד לנאצים צורך בכוח העבודה שלנו וכל
רגע עלולות אנו להישלח אל תאי הגז.
כאשר השומרים הנאצים הובילו אותנו דרך המחנה בכיוון
למרחץ, ברחה אידית מן הקבוצה. היא קפצה לתוך אחד
הצריפים שלידם עברנו והסתתרה שם ואנו המשכנו בכיוון
למרחץ. אך בראותי שמכניסים אותנו לתוך אותו אולם שבו
התקלחנו בעת הגיענו לאושויץ, הרגעתי את אחותי, כי באמת
מתכוונים למקלחת. על כך ענתה נינה בלעג מר, כי כרגיל
רוחצים את המתים לפני הקבורה ואילו הנאצים נוהגים
אחרת, תחילה פוקדים הם עלינו להתרחץ ואחר כך ימיתונו...          (157)